המצב הביטחוני ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים מקרין באופן מוגבל על המציאות הביטחונית ברצועת עזה. הבידול בין שתי הזירות הפלסטיניות נותר בעינו. בינתיים. הפלגים הפלסטינים שהתכנסו בעזה לפני ימים אחדים החליטו לנהוג באיפוק לנוכח ההתפתחויות ביהודה ושומרון. זה קרה עוד לפני המהומות בהר הבית וגם לאחריהן לא השתנתה התמונה מבחינת חמאס והגהאד האסלאמי ברצועת עזה. הכיוון הוא לא להסלמה משטח הרצועה או לפחות לא להסלמה מידית וזה ברור גם מדוע. לחמאס יש הרבה מה להפסיד כרגע מהסלמה משמעותית מול ישראל.
בחודשים האחרונים חמאס מבקשת להתמקד בשיקום נזקי 'שומר החומות' ממאי 2021. סבב לחימה נוסף, גם אם מוגבל, ימנע זאת. מבחינה זו, את העיתוי למערכה הבאה שומרת חמאס לרגע הנכון והוא טרם הגיע. אבל ההתפתחויות ביהודה ושומרון יוצרות לחץ על הרצועה וככל שתחול הסלמה נוספת בייחוד בירושלים ובמתחמי המקומות הקדושים על אחת כמה אם זו תלווה בנפגעים, תסתמן עליית מדרגה גם מצד חמאס: בלוני נפץ, הפגנות גדר ואולי גם רקטות פה ושם.
אולם בראייה כוללת, חמאס לא צריכה וגם אינה ממהרת לרוץ לשום מקום, בוודאי לא למקום שמקפל בתוכו חוסר ודאות ואובדן שליטה פוטנציאלי. זה לא רק משום שמחיר ההפסד שלה מהתחממות הגזרה הרצועתית הוא גבוה אלא גם מאחר שעל פי הכיוון שבו מתפתחים העניינים ביהודה ושומרון, הרי שהקלפים משחקים לטובתה מבלי שתצטרך לטבול את אצבעה במים הרותחים. הנה כי כן הרשות הפלסטינית שנואת נפשה ויריבתה הפוליטית המרה הולכת ומתפוררת או לפחות מאותגרת בצורה משמעותית וכל הסדר הפוליטי-ביטחוני שאפיין את העשור האחרון והשכיח את הבעיה הפלסטינית מתודעת העולם, האזור וכמובן הציבור הישראלי הולך ונשחק.
יש לכך הרבה סימנים. מעורבות אנשי פת"ח בטרור הוא אחד מהם אבל הדבר המטריד באמת היא גם מעורבות אנשי ביטחון פלסטינים בפעילות כזו שמזכירה ימים נשכחים של טרום האינתיפאדה השנייה. גם אז אחד הסימנים המקדימים לסופה הגדולה שהתחוללה סמוך לכישלון המשא ומתן בקמפ דוד בין ערפאת לברק היה הצטרפות אנשי מנגנונים ופת"ח לטרור נגד יעדים ישראלים באופן שאיחד את הזירה הפלסטינית כולה למאבק כולל בישראל. כך נראים הסימנים שעלולים להעיד על התפוררות מבפנים של המערכת הפלסטינית וקונקרטית של הרשות, זו שאמורה לייצב את השטח.
ישראל נמצאת במתח אדיר בין עניינה לשמר את הרשות הפלסטינית לבין כך שמתברר כי הרשות פחות אפקטיבית במיגור הטרור וכיסוח הדשא של "הרדיקלים החופשיים" הפועלים ככיסי אוטונומיה בפריפריות הפלסטיניות. זו הסיבה בגינה נדרשת בעת הנוכחית עצמאות פעולה ישראלית וזו הסיבה למבצעים הכירורגיים של צהל ושב"כ בג'נין.
אבל בפעילות כזו יש משום פוטנציאל למעגל חוזר ולאפקט חוזר שיחליש עוד יותר את הרשות. העימותים בשבוע שעבר בפאתי רמאללה במהלך סיכול חוליית טרור ממחישים כי סימני ההתפוררות גולשים מעבר לפריפריה של ג'נין למרכז הפלסטיני ברמאללה. זה המרכז המזוהה עם האליטה הפלסטינית ועם חבורת אבו מאזן שנראים כרגע אבודים וסוג של צל חיוור לישות סמי מדינתית שהולכת ומאבדת את אחיזתה ולא רק בקרב הציבור הפלסטיני אלא גם בתוך הממסד עצמו.
ציבורית, יש לומר, סבלה הרשות בשנה האחרונה מביקורת ציבורית הן על שום דכאנותה הפוליטית, המצב הכלכלי וגם משום שנתפסה כעושת דברה של ישראל. המגמות הנוכחיות מעמיקות עוד יותר את סימני השאלה אודות עתידה. מזווית מבט זו, סינואר ושאר אנשי הצמרת החמאסית ברצועה יכולים להתרווח ולהישען לאחור בכיסא. המראות מיהודה ושומרון אמנם מיצרים עבורם קושי ציבורי מעצם האיפוק שהם מגלים לנוכח האירועים אבל אסטרטגית מלאכתם נעשית בידי אחרים מבלי שטיפת דם אחת נשפכת מגופם של אנשי ה"ההתנגדות" בעזה.
ישראל לעומת זאת קמה למציאות שבה לא רק הטרור מיהודה ושומרון הופך לבעיה שלה, אלא גם מה שנראה כחולשתו של השותף מן העשור האחרון בדמות הרשות הפלסטינית, שככל שתלך ותיחלש כך עלולים אנשיה להצטרף למעגל האלימות ואף לגרור עמוק יותר את צהל לנוכחות ביהודה ושומרון.
