בימים הרעים של אביב-קיץ 2005 הצטרפתי לחבורה בת מאות בודדות של פעילים, שגמרו אומר להסתער על טחנות הרוח ולבלום את ההתנתקות מגוש קטיף. בפרק הזמן ההוא ראשי הגוש בהשראת מועצת יש"ע ורבני הסרוגים עוד השלו את עצמם שבאהבה ננצח ובאהבה בלבד, אבל היו גם מי שחשבו אחרת. ארבעה ימים אחרי יום העצמאות, כמאתיים איש ואני הקטן בתוכם, בחרו להתיישב באמצע כביש גהה בשעת הפקקים של אחרי הצהרים ולא לזוז משם – אלא לתוך הזינזנה המשטרתית שהביאה אותנו אחר כבוד למשטרת רמת גן. סירבנו להזדהות כדי להעמיס על המערכת וזו אכן הייתה קרובה לקריסה. אחרי שעות של המתנה בחצר התחנה, וכשהחוקרים המותשים נואשו מלהוציא מידע מאתנו או לאתר מסמך כלשהו על גופנו – תוייגנו כאלמונים, והועלינו לאוטובוסים שהביאו אותנו באשמורת הבוקר לכלא מעשיהו, לאגף ההתנתקות הטרי שנחנך במקום.
בבוקר המחרת התברר שלמקום הובאו בינתיים מאות עצורים נוספים מחסימות שמתנגדי ההתנתקות ביצעו במקביל במקומות רבים בארץ. גיליתי שבין השאר עצור שם גם הרב משה לוינגר ז"ל – שיעץ אז לכולנו "לא למהר לפזר את ההפגנה שכינסנו כאן". אבל כלא זה כלא, והסוהרים שאמנם רמזו לנו שהם מזדהים עם מאבקנו נאלצו ככלות הכל לשמור על הסדר במקום וסגרו אותנו במשך שעות בתוך התאים הקטנים. להיות נעול מאחורי סורג ובריח כשהמפתחות אינם בידיי זו חוויה קשה.
הובאנו להארכת מעצר בבית המשפט בתל אביב וזה אכן הוארך ביומיים, תוך הודעה של השופט שיוארך שוב ושוב עד להזדהותנו. אחר כך נלקחנו לבית המעצר באבו כביר שם התבקשנו שנית להזדהות. הועברנו מכלוב לכלוב, ובדרך קבע נותרה התחושה הקשה שנשכחנו מלב. כל טלטול וטרטור כזה נמשך שעות, כנראה בכוונה תחילה. המשטרה עשתה הכל כדי להניא אותנו מלחשוב שנית לחסום כביש או לסרב להזדהות. ושוב, רק לפנות בוקר, אחרי שהסוהרים שהעלו והורידו אותנו מהזינזנה שברו את הראש כיצד לזהות אלמונים כמותנו הורשינו לרדת מותשים ולשוב לתא צר כלשהו במעשיהו – שבהתחשב בטלטולי היממה שחלפה שמחנו מאוד להגיע אליו.
היומיים הבאים חלפו עלינו ככלל בתא. הסוהרים כבר הבינו שעדיף לפצל אותנו ולא להניח לנו להתקהל יחדיו. השירים העליזים על "קיטנת מעשיהו" כפי שהגדירו שוכני אגף ההתנתקות את השהייה בו, אולי לא ביטאו אמת לאמיתה – כי זו ממש לא הייתה קייטנה – אבל הגיעו באמצעות התקשורת ליעדם המדויק במרומי השלטון, שכנראה שיגר מסרים ברורים לשירות בתי הסוהר להקשות עלינו את החיים באגף ככל הניתן.
ביום הרביעי למעצר התרחש אירוע מוזר. האגף כמעט התרוקן כשעצורי גהה נלקחו לדיון נוסף בבית המשפט בתל אביב שיקבע מי ישוחרר ובאילו תנאים, ואילו אני נותרתי שם עם עוד מתי מעט. השעות נקפו וכשדלתות התא נפתחו לבסוף, הצלחתי לדבר עם אשתי באמצעות הטלפון הציבורי ולגלות שמגודל המהומה שהתחוללה סביב מאות העצורים בימים ההם, שירות בתי הסוהר פשוט שכח לקחת אותי לבית המשפט וכשנזכרו שם לבסוף כבר היה מאוחר מדי. שכחו אותי בכלא.
כך מצאנו את עצמנו – כמה חברים שנשכחו יחדיו באגף הכתום – חופשיים ללכת לדרכנו. אמנם עד לקבלת האישור הסופי עברו עוד שעות רבות אבל קרוב לחצות לילה, כמו ביציאת מצרים, זה קרה. שערי הכלא נפתחו. נפרדנו לשלום מהנותרים באגף – חלקם בילו שם עוד שבועות ואפילו חודשים תוך סירוב עקשני ומרשים להזדהות – וחזרנו להיות אזרחים חופשיים.
