אל החג הזה הגענו על הקשקש. ביום חמישי בערב ב 3:00 בלילה המטבח היה מוכשר. החמץ חיכה לתורו מחוץ לדלת, אבל שום דבר לא היה ארוז והכל היה מבולגן, כאילו עברה רוח בין החדרים ופיזרה הכל לכל עבר, עוד המשכנו לבדוק חמץ עם הפנס של הפלאפון, נעים בין הילדים הישנים ובין ערימות הכביסה, כמו בלשים שפורצים לבית. וכל הזמן חשבתי איפה טעיתי שהגעתי ככה לשעה הזו. מה לא תכננתי נכון.
וקינאתי. קינאתי נורא בכל תמונות המטבחים הנקיים, ניירות הכסף הפרושים, הטפטים, שולחנות החג הערוכים, זרי הפרחים, הילדים שמצולמים בערב החג במיטב המחלצות. אלה שעמדו בניסיון בגאון. קינאתי גם באנשים שנסעו לסיני. שמכרו את הבית והלכו. שוויתרו מראש על הניסיון לעמוד ברף הציפיות הזה. אנחנו שמנו את הילדים ברכב עשרים דקות לכניסת השבת, והגענו להורים שלי על הצפירה. הייתי לחוץ מדי. עצבני מדי. עמוס קנאה. רק כשהגעתי להורים הבנתי שכל היום הייתי על הרגליים. לא ישבתי, אפילו את הקפה של הבוקר שתיתי בעמידה. מה זה היה לי.
באירוע אחד שהייתי בו לפני שבועיים עמדה מיטל, אחת הדוברות, ודיברה על המצות. על הלחם שנאפה במהירות. לא היה אפשר אחרת, היא אמרה, לא אפשר היה לצאת ממצרים בנחת. הכל חייב היה להיות כך, בחיפזון, במזוודות חצי ארוזות שמושלכות אל הבגאז'. וכך גם אנחנו, עד היום, נכנסים אל החג הזה בחיפזון. מנסים להספיק הכל; את כל הארונות, המחסן, ארונות המטבח, חדר הבלאגן. אף פעם לא באמת מצליחים.
חירות שהיא בחיפזון. זה יפה בעיני.
יש לנו בחדר השינה כיסא אחד שחור יפה שכזה, שפעם היה כיסא העבודה של מרב ומאז הסבנו אותו להיות הכיסא של חדר השינה. כשכיסאות מגיעים לייעוץ תעסוקתי מכווינים אותם לפעמים לתפקידים: יש כיסאות שמיועדים לאליהו הנביא ויש כיסאות שמקבלים את תפקיד כיסאות ההמתנה במוסכים, ויש כיסאות שהולכים לחדר השינה, ושם התפקיד שלהם הוא לקלוט את כל הבגדים שמניחים עליהם בין לבין.
ולמה מניחים עליהם בגדים? כי יש שלב במחזור החיים של בגד שהוא בין הארון ובין הכביסה. עדיין לא מלוכלך מספיק לכביסה, לא נקי מספיק כדי לחזור לארון. אלה בגדים שנלבש מחר, או מחרתיים, או בערב, ובינתיים במרחב הזה שבין הארון, הלבישה והכביסה, אנחנו מניחים את הבגד רגע, שיקח זמן לנוח על הכיסא.
אני אוהב את הכיסא הזה כי בראש שלי הוא הזמן שבין לבין. כמו הטיול הגדול להודו, כמו הזמן שבין הצבא ללימודים ובין הלימודים לעבודה. זמן לא מוגדר, שהכוח שלו מגיע דווקא ממה שהוא לא; הוא לא עבודה, הוא לא לימודים. ובמקרה שלנו, הוא לא ארון ולא כביסה ולא ללבוש עכשיו. בין לבין, כבר אמרתי. ובכל זאת מנוחה.
וכשאני חושב על מנוחה, או על חירות, או על הניסיון לשאוף אוויר בתוך העבודה- ילדים-זוגיות-משפחה-עבודה-תחביבים, אני חושב שאולי הציפייה למנוחה אמיתית אין לה שחר. לעולם לא נגיע אליה כל עוד הילדים קטנים, כל עוד העסק בתנופה ואת הבית צריך לנקות, לסדר, לארגן, לאסוף את הדברים שנפלו ולהעביר סמרטוט בפעם האלף מתחת לכיסא האוכל של הילדים.
אולי מנוחה מלאה לא תגיע. האחריות תמיד צריך באחורי הראש. מנוחות ייאספו בחיפזון, כמו בגדים על הכיסא – ברגע אחד בין עבודה אחת לאחרת, בתחנות האוטובוס בדרך מ ואל, בחלקיקים קטנים, בהתיישבות של רגע על הכיסא, שאיפת אוויר עמוקה, אולי רק כך, בחירות שהיא בחיפזון.
