"כאן זה שלנו היה אבא אומר": דינה זילבר מספרת על עליית משפחתה

בתפקידיי המשפטיים השונים הרציתי בלי הרף, ומאז פרישתי מתפקיד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה – שטף ההזמנות להופעות פומביות אף התגבר. הזמנה אחת שקיבלתי, לדבר בכינוס של קהילת יוצאי לטביה ואסטוניה, לציון עלייתה של קהילה זו לארץ לפני 50 שנה, כאחת הנציגות של אותה עלייה, ריגשה אותי במיוחד.

1972 הייתה שנת מפנה עבור יהודי בריה"מ. הרצון לעלות ארצה בער בבני משפחתי תמיד, והם נאבקו לממש את חלומם זה. במעגלים המשפחתיים ניתן למצוא שמות כמו "מצביא", "גאולה", "מדינה" ו"עתידה" המעידים על הדבקות הציונית, אפילו כלב לטבי שזכה לשם "נבחן", אך שערי הברזל היו נעולים. לבעלי השכלה גבוהה היה קשה במיוחד לקבל היתר עלייה.

השינוי התרחש בעקבות ביקור של נשיא ארה"ב דאז ריצ'רד ניקסון, ש"קפץ" למוסקבה בדרכו חזרה מסין. בדיעבד הסתבר כי בינו ובין השלטונות הסובייטים נחתם הסכם ולפיו הסובייטים יקבלו סכום כסף על כל יהודי שתותר עלייתו לישראל. אימא הייתה אז רופאה צעירה, ואבא מנהל מחלקה ומהיהודים הבודדים בבית החולים הרפובליקני בריגה. הם החליטו לנצל את ההזדמנות האפשרית הראשונה לעלות לישראל, והגישו בקשה לאיחוד משפחות עם קרובים מדרגה ראשונה שעלו לארץ שנה קודם לכן – סבתי, דודתי ודודי.

הגשת הבקשה לעלות לישראל הביאה לפיטוריו של אבא מתפקידו כמנהל המחלקה. מנהלת בית החולים, שנמנתה על המפלגה הקומוניסטית, ניסתה להניאו מההחלטה לעזוב: "בלטביה כבר הגעת בגיל צעיר למעמד של מנהל מחלקה ושם תצטרך להתחיל הכול מהתחלה", אמרה לו, וגם: "ישראל נתונה במצב מלחמה מתמיד עם הערבים, ולא ברור למי תצטרך להושיט עזרה כשתגיע לשם". אבא הבהיר שחלומו הוא שילדיו יתחנכו בישראל, ואם צריך – יתחיל שם מהתחלה. באשר לנימוק השני השיב אבא כי כשם שבלטביה הוא מטפל כרופא בבני כל הלאומים, כך יהיה גם בישראל. זו מהות מקצוע הרפואה, המבט ההומניסטי. רק כמה חודשים לאחר שפוטר הגיעה אשרת היציאה המיוחלת.

בספרון דק שכתב אבא בעזרת אחי, האוצר בתוכו כמה פרקים מתולדות חייו ושכותרתו היא "מאין באתי: סיפור יהודי", תיאר אבא את עזיבת לטביה: "רגע העלייה למטוס נחקק בזיכרוני היטב. המטוס אמור היה להמריא בכל רגע. עתידה ואני אחזנו את הילדים בידיים וכמעט רצנו לעבר המטוס… אני זוכר את הארשת הקפואה על פניהם של חיילי משמר הגבול שניצבו ליד המטוס. רק לאחר ההמראה, באמת עיכלנו שאנחנו עוזבים את לטביה לצמיתות".

27 ביוני 1972. משפחה קטנה – סבתא, אבא, אימא, ילד בן שבע וילדה בת שנתיים (אני) – עולה על מטוס, כמה מזוודות והרבה תקווה תמימה ואור בעיניים. משאירה מאחוריהם עולם ישן ומוכר, ופניה לעבר הגשמת חלום של דורות. ״כאן זה שלנו. כאן זה אנחנו. כאן זה אחרת״, היה אבא אומר לנו תמיד. ציונות נאיבית, פשוטה, יוקדת. מילים ומעשים ודוגמה אישית שנטעו בנו שייכות, אחריות, אכפתיות.

ובארץ – מרכז קליטה בדימונה, ובהמשך מלחמת קיום מפרכת על השפה, על הפרנסה, על התרבות, על ההתערות. ואבא ואימא, יד ביד כל החיים, חולקים ביניהם הכול – טוב ורע, אושר וחולי, עם ובלי מילים, בהבנה מופלאה ובאהבה משותפת לארץ, לילדים, למקצוע הרפואה. כל חייהם הוקדשו לרפואה ולטיפול בחולים, ולנו ילדיהם – שנלמד, שנרחיב אופקים, שנצליח, שיהיה לנו כל מה שלא היה להם. עם ציונות לוהטת ואהבה תמימה פתחו לאחי ולי עולם חדש מופלא, ואת כל האפשרויות בארץ חדשה, ארץ פלאות.

מאז עברו חמישים שנים. דפים מתעופפים בלוחות שנה מצהיבים. כולנו חיים בארץ. אוהבים את המדינה. מאמינים בהכרח שבקיומה כמדינת לאום יהודית, בחוק השבות כחוק צודק שנותן מענה לזעקה ההיסטורית של העם היהודי, בחיוניות לקיים בתוכה שוויון זכויות גמור לכל אזרחיה ולהגשים בה את ערכי היסוד שבהכרזת העצמאות. חולמים בעברית.

מגש הכסף

כשהיינו ילדים, אחי ואני לא הבנו את הקשר העמוק במיוחד שאבינו חש לקהילת יוצאי לטביה. בעיניו, כל מי שהגיע מ"שם", ובעיקר מהעיירות בַּלְבִי או וַרקְליאן שבהן התגוררה בילדותו משפחתו המורחבת, או מלוּצין (לוּדזָה) שבה התגוררה משפחת אמי, או מהעיר ריגה שבה התגוררנו טרם עלייתנו – נחשב לכמעט בן משפחה. אולי כפיצוי על משפחתו הרחבה, למעלה משבעים בני שבט זילבר, שנשרפו שם כולם על ידי הגרמנים שכבשו את העיירה באוגוסט 1941, ולא הותירו מהם כל זכר.

פעמים רבות לאורך השנים מצאתי את עצמי חושבת בהכרת תודה על המזל העצום שהיה מנת חלקי, בזכות ההורים שלי. המלחמה ארוכת השנים שלהם על הזכות לעלות לארץ ישראל, יכולתם לדבוק בחלום בתנאים שלא ייאמנו, האומץ להגשימו, ההקרבה העצומה שלהם להתחיל הכול מחדש בארץ חדשה־ישנה – זיכו אותנו, ילדיהם, באפשרות לגדול במדינה ריבונית יהודית, שעצמאותה, חוסנה, שפתה העברית ותרבותה הן אבני הבניין של החיים הטובים שלי. אף פעם לא מאוחר ולא מיותר לשוב ולומר תודה לאבא ולאימא שלי על כל השפע הזה שהתאפשר לי בזכותם. תודה אבא, תודה אימא.

אבי, ד"ר זלמן זילבר ז"ל, נפטר לפני שנה וחצי. אבל אני יודעת שהעובדה שבתו הקטנה הוזמנה לדבר בכינוס המעלה על נס את העלייה לארץ של יוצאי לטביה ואסטוניה, הייתה מרגשת אותו עד דמעות.

דינה זילבר הייתה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה