אני עדיין מאמין באידיאל של תורה ועבודה, אידיאל ששאף להחזיר את ההלכה למלוא משמעותה ולממדים הנבואיים שלה, וייצג את ההתנגדות לצמצומה. פירוש הדבר שיש לנו עניין דתי בתיקון העולם ובתיקון הסדר הפוליטי, החברתי והכלכלי של החברה הישראלית ואף האנושות כולה. זוכר אני את ימיה הקלאסיים של תנועת תורה ועבודה, כשעוד האמנו בייעוד היהודי והאנושי הזה להביא לתיקון העולם, זאת כמובן מבלי להתכחש לחזון הלאומי שלנו.
באותם ימים ניטש ויכוח בשאלה האם יש ליהדות מסר ייחודי ביחס לשיטה הראויה בכלכלה ובפוליטיקה. שאלה זו מתבטאת בהגותו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ. נדמה לי שלא אטעה אם אטען שבתקופה מוקדמת בהגותו, בימי מדינת ישראל הצעירה, הוא חשב שתיקון העולם הוא חלק אינטגרלי של היהדות. פעם הבאתי בפני תלמידיי מאמר של פרופ' ליבוביץ מאותה תקופה, מבלי לגלות את שם המחבר. אף אחד לא ניחש מי הכותב. כשגיליתי להם שזה פרופ' ליבוביץ, הם התקשו להאמין. אכן, בשלב מאוחר יותר מצטמצמת אצלו היהדות לד' אמות של הלכה בלבד, תוך הדגשת הרעיון של "תורה לשמה" ולא לשם כל דבר אחר. לצמצום זה התווספה עם הזמן התודעה שהיהדות תהיה לעד בעמדה של אופוזיציה וניגוד, ולכן תהיה תמיד מנוכרת לכל עמדה פוליטית, חברתית וכלכלית. זהו ליבוביץ שהיה מוכר לציבור הרחב.
החזון ושברו
מהלך דומה לזה שעבר ליבוביץ יכולים אנו למצוא לאורך ההיסטוריה של הפילוסופיה בכלל ומחשבת ישראל בפרט. הדור הראשון של אסכולה פילוסופית חדשה שאף לתיקון העולם, אך בדורות שלאחר מכן התרחש תהליך של נסיגה והצטמצמות לכיוון עולמו של היחיד, לעיתים עד כדי חיפוש מחסה במיסטיקה. תהליך מעין זה אפשר לראות אצל הרמב"ם, שהאמין בחשיבות המעורבות בפוליטיקה, לעומת ממשיכיו שפיתחו גישות אינדיווידואליסטיות. כיוצא בזה מצאנו בחסידות אשכנז וגם בתנועת המוסר. הסיבה לתהליכים אלו הייתה ייאוש מהאפשרות של מימוש החזון הגדול. או אז מתפרט תיקון העולם לפרוטות. כך קורה שהניסיון לבצע שינוי חברתי וכלכלי מצטמצם למצוות צדקה.
אולם חושב אני שהייאוש ועזיבת חלום תיקון העולם מנוגדים לשורשיה של היהדות, ועלינו להעלות חזון זה שוב ושוב, אף שייתכן שאין בידינו הכלים לממשו. גם אם המעשה אינו בכוחנו, מצוות התוכחה והמחאה מחייבות אותנו להרים את קולנו בביקורת כנגד העוולות והיעדר הצדק החברתי.
בימים אלו שבין חג החירות לחג העצמאות, מבקש אני להתייחס לתופעת הגלובליזציה. היא מלווה אותנו זה עשרות שנים, והיא הולכת וגוברת. בשנים האחרונות הגלובליזציה אף קיבלה ממדים חדשים ומאיימים, בהקשר של החברות המפעילות את הרשתות החברתיות והשירותים המקוונים האחרים. אפשר לדבר על אתיקה בעידן של גלובליזציה, אולם אני מבקש להעלות שאלה קשה יותר: האתיקה של הגלובליזציה עצמה. לדעתי ישנן מערכות כלכליות שבשורשן מביאות עימן אי צדק, וכל תיקון לא יהיה מספק. בטוחני שרבים מכם יתנגדו לדעתי, אבל עדיין את השאלות והספקות אנסה להעלות, ולא אסכים עם האמירה שאין אלטרנטיבה אחרת.
בפסח אנו חוגגים את יציאתנו מעבדות לחירות, אך אני חושש שחלק מן האנושות עלול להגיע לכלל עבדות חדשה לחברות הגלובליות העשירות. לא מזמן התפרסם בעיתון זה ריאיון עם פרופ' ניר שוואלב מאוניברסיטת אריאל, שהוא במקרה גם בן משפחתי, על ספר שכתב ובו הוא טוען שאנו מתקדמים לקראת מצב שבו החברות הגלובליות המפעילות את המדיות החברתיות משיגות שליטה מלאה על עיצוב רצונותינו, עד כדי איבוד הבחירה החופשית שלנו. זוהי כבר סכנה נוספת מעבר לשעבוד הפיזי, סכנה של שעבוד רוחני לאותן חברות גלובליות.
בספר בראשית למדנו על שני עונשים שהוטלו על האנושות: העבודה והלאומיות. האדם הראשון נענש בעבודת האדמה, ודור הפלגה נענש בפיזור ובחלוקה ללאומים נפרדים. לכאורה אלו היו עונשים, ומכאן ניתן להסיק שהן תופעות שליליות. אולם כבר לימדנו ר' שמשון רפאל הירש שעונשיו של הקב"ה הם עונשים מחנכים ואינם קללות. כל עוד לא הגענו לעידן הגאולה, "עונשים" אלו בונים את האדם. דווקא חוסר העבודה עלול להביא את האדם למקומות רעים, והלאומיות היא הזדמנות לפיתוח תרבות ייחודית שיכולה להעשיר את כלל האנושות.
אחידות מסוכנת
הגלובליזציה עלולה לפגום בשני היבטים אלו, עבודה ולאומיות. לכאורה הגלובליזציה מתקנת ומביאה ברכה לעולם, אולם לדעתי רק לכאורה. היא אומנם בונה, אך בנייה זו מביאה איתה סתירה, וקודם כול סתירה ללאומיות. אכן, חטאיה של הלאומיות חשופים לעין כול. בגללה הפכה ההיסטוריה המודרנית לרצף של קונפליקטים עקובים מדם. ולמרות זאת, חשיבותה של הלאומיות היא במניעת בניינו של מגדל בבל מודרני, בעוד הגלובליזציה אינה אלא נסיון מחודש לבנות את המגדל.
מה היה רע במגדל בבל? רבינו נסים גירונדי (הר"ן) ביטא את הרעיון שמגדל בבל מייצג את סכנת הופעתה של אימפריה עולמית. הוא מבין זאת היטב מנקודת מבטו של היהודי הנרדף בגלות:
אברהם קרה לו מה שקרה עם נמרוד, עד שהוצרך לעזוב ארצו וללכת אל ארץ אחרת. ואין ספק כי אותם הצדיקים אשר היו יחידים בדורות ההם, היה להם חילוק האומות והממשלות לטוב ולתועלת. כי כאשר תצר להם האומה באיזה מלכות, ישוטטו אל ארץ אחרת, שיוכלו שם לעבוד את ה' כרצונם. כאשר קרה לנו בגלותנו היום. כי כאשר נתחדש שמד בארץ ישמעאל, ינוסו פליטיהם אל ארץ אחרת… וזה אצלנו מחיה מעט בעת צרותינו ועבדותנו (דרשות הר"ן, דרוש ראשון).
הר"ן מרחיב עיקרון זה וטוען שככל שחברה מסוימת מאוחדת יותר, אזי התכונות המרכזיות שלה מתחזקות, הן החיוביות והן השליליות. טמונה בכך סכנה גדולה שדווקא התכונות השליליות יתחזקו. כך חברה יכולה להפוך לאלימה ולמסוכנת. לדבריו, זו הסיבה לעונשו של דור הפלגה, "שהניחו אותנו המפרשים באפלה… כי אלו האנשים מה עשו? מה פשעם ומה חטאתם אם רצו להיות כאיש אחד חברים?". על כך עונה הר"ן: "כי לא היה עונשם על מה שעשו כבר, אבל על מה שהיה אפשר שימשך ממעשיהם… כי חברת הרשעים ואסיפתם דבר מזיק… וזה היה עניין דור הפלגה".
אכן יש חשיבות בשימור הלאומיות, והגלובליזציה מאיימת על כך. עוד על כך ברשימה הבאה בע"ה.
