באחד הפרקים של סיינפלד, סוזן, בת זוגו של ג'ורג' קוסטנזה, יורדת להוציא כסף מהכספומט ומציעה לו שייתן לה את כרטיס האשראי שלו והיא תוציא כסף גם עבורו. רק תן לי את הקוד, היא אומרת בטבעיות, והמצלמה עוברת אל פניו המתכרכמות של קוסטנזה שנושך את שפתיו ולא מסוגל לשחרר. "בהוראות על הכרטיס נאמר במפורש: למען ביטחונך, אל תיתן את הקוד לאף אחד", מסביר ג'ורג' לג'רי, ששואל בתגובה ממתי הוא מקבל ייעוץ זוגי מכרטיסי אשראי. וכך הסאגה נמשכת לאורך הפרק כולו, שנגמר באופן לא מפתיע כשהקוד הסודי מתפרסם בעיתון המקומי.
ההיבט הקומי של הפרק מבוסס על הגיחוך שבשמירה הקנאית על "הקוד הסודי" מפני אנשים שיש להם גישה לאינספור דרכים פשוטות יותר לגנוב ממך. אבל ההיבט הטראגי שלו (ובסיינפלד הם תמיד שלובים זה בזה) נעוץ בהבנה של מה שחוסם את קוסטנזה שוב ושוב, ולא רק אותו, מלהגיע למערכת יחסים משמעותית: חוסר הנכונות להיות פגיע.
באחד הסרטונים הכי נצפים של TED (למעלה מ־30 מיליון צפיות) מספרת פרופ' ברנה בראון על מחקר שבו ראיינה מאות אנשים על מערכות היחסים שלהם. מבין המרואיינים היא איתרה את אלו שחיו במערכות יחסים טובות ומספקות ושידרו תחושות של מלאוּת ושלמות, וניסתה להבין: מהו המכנה המשותף שלהם? להפתעתה, התכונה המשותפת של כל אותם אנשים הייתה היכולת להיות פגיעים. להסיר את המגננות ולוותר על ביטחונות. להבין שהמקום שבו אני חשוף לפגיעה הוא המקום האמיתי והיפה שבי, שמתוכו אפשר לצמוח ולבנות קשרים עמוקים וחזקים. ומתוך כך לעשות את הצעד הראשון למרות האפשרות של דחייה צורבת; להודות בחולשות מול בן הזוג או החבר למרות האפשרות של ביקורת מכאיבה.
זה מלכוד לא פשוט. הידיעה שכדי לצלול עמוק עלינו לחתוך את החבלים שקושרים אותנו לחוף. כדי להיכנס למערכת יחסים משמעותית חייבים לקחת את הסיכון שאם משהו יקרה אנחנו ניפגע
זה מלכוד לא פשוט. הידיעה שכדי לצלול עמוק עלינו לחתוך את החבלים שקושרים אותנו לחוף. כדי להיכנס למערכת יחסים משמעותית חייבים לקחת את הסיכון שאם משהו יקרה אנחנו ניפגע מזה מאוד (זה לא אומר לא לחתום על הסכמי קדם נישואין; חובה לחתום עליהם; ועדיין). פשוט כי אי אפשר אחרת.
זו גם המשמעות הבסיסית של היציאה ממצרים עם מצות במקום עם חמץ. כיום אנחנו נוהגים לאכול מצות נוקשות שיכולות להישמר במזווה חודשים ארוכים, בשעה שהלחם היומיומי שלנו (שנעשה ללא שאור) מתקלקל תוך יומיים. אך המצות של בני ישראל היו למעשה פיתות, שמאבדות את טעמן תוך זמן קצר, ונאסר עליהם לקחת איתם לדרך את מה שכל אדם שפוי לוקח לצעידה ארוכה במדבר: לחם מחמצת עם חיי מדף ארוכים. בדרך אל מערכת יחסים חדשה הם נדרשו לוותר על דבר אחד ויחיד: הביטחון התזונתי שלהם, היכולת לדאוג לעצמם.
לכן הכניסה אל ים סוף עד הצוואר היא רגע מכונן כל כך של הסיפור. כזה שבלעדיו אי אפשר היה לגמור את פסח, או להתחיל את המסע אל עבר הר סיני. והוא מנוגד כל כך לאתוס של העת המודרנית, שמנסה כל הזמן למזער סיכונים. להיכנס למערכת יחסים בלי לוותר על האפשרות לצאת ממנה בכל רגע נתון ולהסתדר לבד.
טרנד הולך וגובר בשנים האחרונות הוא לשווק את החוויה הדתית כחוויה של איכות חיים. להראות שגם מנקודת מבט אינטרסנטית טוב יותר לקיים אורח חיים דתי. זה עתה תורגם לעברית הספר "מוסריות" של הרב יונתן זקס, שעושה עבודה נהדרת ומשכנעת כשהוא מראה עד כמה ערכים מוסריים ואמונה דתית תורמים לאיכות החיים בכל מדד של אושר ובריאות ותוחלת חיים. מה שנכון מאוד כמובן. התורה הרי הבטיחה שדרכיה דרכי נועם ומוצאי מצא חיים. אבל אני חושש שהטרנד הזה עשוי לשחוק גורם בסיסי מאוד בחוויה הדתית, אם הסאבטקסט יהיה שאני מוכן לקבל על עצמי אמונה רק אם בסופו של דבר היא גם משרתת את איכות החיים שלי.
ומה יקרה אם אחרי שנמות יתברר שאין בכלל ה' והכול היה סתם, שואל אותי בן השמונה בדרך לבית הכנסת. אם כך יקרה אז אכלנו אותה, אני עונה. אז מה.
