חכמינו אמרו ששפחה ראתה בקריעת ים סוף מה שלא ראה הנביא יחזקאל בחזונו. אבל מה היא באמת ראתה? יצאנו לשטח ושאלנו אותה.
"אל תשאל", אמרה השפחה, "אילו פדיחות. אף אחד לא רצה להיכנס לים, עד שבסוף נחשון היה מוכרח להיכנס. נרטב כולו, עם הבגדים והכול".
ואז הים נקרע?
"כן, ואנשים נאנחו: אין ברירה, צריך להיכנס לתוך הבוץ. אתה יודע, לחלק מהאנשים היו נעליים יפות מאוד, אכדיות".
כן, אבל לא הייתי רוצה להיתקע דווקא בנקודה הזו.
"גם הם לא רצו, אבל מה לעשות, הבוץ היה דביק מאוד. חלק מהנעליים פשוט נשארו שם. היית מאמין? אנשים מכובדים הולכים באמצע הים עם גרביים. אנשים קיללו, היה מאוד לא נעים".
התכוונתי לומר שלא הייתי רוצה להתמקד דווקא בתלונות על הנעליים.
"כן, אתה צודק, היו תלונות מגוונות מאוד. אנשים מאוד לא אהבו את הסיטואציה הזו. הרבה שאלו למה נחשון עף על עצמו. אז מה אם הוא היה ראשון. היית צריך לראות איך הנשיאים האחרים התלחשו. לא אהבו את ההתנשאות שלו. מאוד לא".
הייתי מעדיף שנדבר יותר על הנס, על הניצחון הגדול על המצרים.
"זה באמת היה ניצחון גדול. כל כך הרבה זהב אספנו שם אחר כך, זה דווקא היה נחמד מאוד. עד שאנשים התחילו לריב, כמובן. האדון שלי, למשל, דרש ממני את הזהב שאספתי. לא הייתה לי ברירה, ונתתי לו כמעט הכול. רק עגיל אחד שמרתי מתחת ללשון. אבל בלב כעסתי מאוד. בדיעבד אני מבינה גם אותו: הוא לא היה יכול להרשות לעצמו שהשכנים יקנו גמל חדיש, והוא יישאר עם האתון המיושנת שלו".
ומה לגבי גילוי השכינה? אנשים לא התפעלו? בכל זאת, הים נחצה לשניים, זה דבר שלא ייאמן.
"האמת היא שהיינו אז די רגילים לטריקים הללו של משה. אני זוכרת אחת משבט גד אומרת בפירוש: אם במקום הקונצים האלה היה מוריד את מחירי הדיור ומקצר את הליכי הגיור – הייתי יותר שמחה. כולם צחקו".
אז מה את בעצם אומרת, שכולנו כלואים בתוך קטנוניותנו, ונידונים לנצח להתמרמר על שטויות?
ועל הנס עצמו לא דיברו?
"נדמה לי שהייתה על זה איזו תוכנית מדעית בטלוויזיה של הילדים. לא כל כך הקשבתי".
את יודעת, אנשים היום חושבים שאם היה קורה להם נס כמו קריעת ים סוף, כל הבעיות הרוחניות שלהם היו נעלמות. אני מתרשם שזה לא בדיוק כך אצלך. ראית נפלאות שלא ראה הנביא יחזקאל, ואת מדברת רק על הבוץ.
"אבל גם אתה".
מה זאת אומרת?
"לא ראית את הים נקרע, אבל ראית דברים שלא ראה יחזקאל. הנביא יחזקאל ראה את חזון העצמות היבשות שחוזרות לחיים, שזה משל על תחייתו של עם ישראל, ואתה ראית את הנמשל: את החזון הזה מתגשם במציאות. ברוב השנים קוראים את הפרק הזה בשבת חול המועד פסח, ואתה עומד מאחורה עם החבר'ה ומתלונן על המצב".
טוב, תראי, זה לא שחסר על מה להתלונן.
"בהחלט: הקיפוח, הפיקוח, הדיור, הגיור. אני יודעת".
זה לא אותו דבר: אנחנו לא ראינו נס.
"ראיתם מספיק".
ואנחנו לא כפויי טובה, קטנוניים ומתלוננים.
השפחה מהים התבוננה בי במבט רב משמעות.
אז מה את בעצם אומרת: שכולנו כלואים בתוך קטנוניותנו, ונידונים לנצח להתמרמר על שטויות?
"בהחלט לא", אמרה השפחה בנחרצות. "הנה, גם אנחנו אמרנו את שירת הים. זו הייתה התעלות של כמה דקות, שלפניה קיטרנו ואחריה התלונַּנו, אבל ההיסטוריה זוכרת דווקא את הרגעים המעטים הללו, ובצדק. וגם לכם יש לפעמים רגעים צלולים של התעלות, כשאתם מבינים איזו זכות יש לכם, לחיות בעידן של קיבוץ גלויות. אבל אז אתם מתביישים ברגעים הללו, וחוזרים לדבר על הבירוקרטיה והעוני והעוולות והקיפוח והכשלים של אגף השיקום והממשלה המעצבנת; כאילו רק זו המציאות האמיתית, ורגעי השגב הם בריחה מבישה ממנה. החיים שלכם יהיו הרבה יותר טובים אם תזכרו שההפך הוא הנכון. ההיסטוריה לא תזכור אתכם כדור מחירי הדיור הגבוהים, אלא כדור השלישי לקיבוץ גלויותינו".
את חושבת שבאמת יש לזה סיכוי?
"שהגלויות ימשיכו להתקבץ? נשמע לי סביר".
התכוונתי, האם יש סיכוי שאנחנו לא נתלונן כל כך הרבה.
"פחות".
אז אין סיכוי שנקבל פרופורציות בריאות יותר על החיים?
"סיכוי יש תמיד, אבל מה אומר לך? זה יהיה קשה כקריעת ים סוף".
