חייבת בת־אדם לראות את עצמה כאילו היא יצאה ממצרים, ולכן בכל שנה האיש שלה ייקח אותה לקמפינג. ולא, היא לא תפסיק להתבכיין על זה שנה אחרי שנה אחרי שנה. בסוכות החלמנו מהקורונה וניצלתי בנס. בחנוכה היה מזג אוויר מקפיא, אבל בפסח א־לוקים לא נענה לתפילתי וקיבלתי חול מועד מלא מקצה לקצה. עם ישראל חוזר למצרים כי נפתחו השערים ובניגוד לימי הקורונה – אז אנשים ספסרו גלמפינג בכיכר תנועה – אשכרה עוד יש מקומות פנויים בהתראה קצרה.
אפילו את התכנון המקורי, לעמוד בתור לבדיקת קורונה ולנשום אנשים במטרה להידבק לא הצלחתי לממש, כיוון שכולנו חטפנו אותה ממש בשבועיים שלפני. כן, ילדיי, זה כישרון נדיר לחלות בשבוע האחרון ללימודים. בכיתי, מרדתי, רקעתי ברגליי. הבטחתי לכל ילד 500 ש"ח לקופת גמל אם הם יהיו בצד שלי – אבל הפור נפל ויוצאים לקמפינג. למרות שבכלל לא פורים.
לא מזמן הציעו לי להגיע לאודישן לעונה החדשה של האח הגדול. תנו לי לחסוך מכם – לא הלכתי. זה לא שלא התקבלתי, לא הלכתי. השתגעתי מהמחשבה לעבור גמילה ממסכים מול כל עם ישראל. כשהאייפון מדווח לי ששעות המסך שלי ירדו מתשע שעות יומיות לשבע אני הולכת לרופא לבדוק שהכול בסדר, אז גמילה מוחלטת? בשידור חי? ראיתם אותי בשבוע הראשון של דיאטה ללא גלוטן וסוכר? שבוע כזה עבר עליי לפחות שלוש פעמים בחמש השנים האחרונות (דיאטה מוצלחת ולטווח ארוך סך הכול) – לא מראה יפה. אנחנו מדברים על צעקות, רעידות, עיגולים שחורים מתחת לעיניים. תלתלים שמגיבים מיידית לשינוי בצריכה ונעמדים לרוחב. נורא.
בכל אופן, כשחשבתי בלילה מה כן הייתי יכולה לעשות בבית האח הגדול, איזה תפקיד הייתי לוקחת על עצמי, נזכרתי בקמפינג. סך הכול בשני המקרים מדובר במשהו שאני נאלצת להיות בו, ומה שמחזיק אותי זה שבסוף הוא ייגמר. פשוט במקום לזכות במיליון שקלים, אולי אזכה במגנום כשר לפסח בתחנת דלק. הדבר שמפקס אותי ועוזר לי לעבור את החוויה הוא להתמקד במשימות שקשורות בתכנון האכילה. ולכן אני מלכת הגוגל דוקס. ולא, אדוני, לא סתם "אתה לא מצליח לערוך", אני לא אישרתי לך עריכה. אתה תכתוב לי בפרטי מה אדוני התנדב להביא, ואני אחליט אם זה מתאים או לא.
כשחשבתי איזה תפקיד הייתי לוקחת על עצמי בבית האח הגדול נזכרתי בקמפינג. סך הכול בשני המקרים מדובר במשהו שאני נאלצת להיות בו, ומה שמחזיק אותי זה שבסוף הוא ייגמר
כי הגוגל דוקס הוא כמו הגמרא, הוא מתבסס על טקסט מקורי, שנכתב אי שם ב־2014 אבל מדי שנה מתפתח ומשתדרג בהתאם למציאות. במיוחד הטבלה של קמפינג הפסח. היו שלום ימי "אנחנו לא אוכלים לפתית". בחסדי ה' הגענו לימים שלמעט חמץ גמור אוכלים הכול, וגם אותו לא אוכלים כי חצי מההורים בדיאטה של רק חלבונים, וחצי מהילדים צליאקים. אין על הטבלאות שלי. חשוב להקפיד גם על יחס סקוצ'ים לנוער. לא חביבתי, את לא תגידי "אני לא יכולה לסייע בשטיפת קרשי החיתוך כי אין לי סקוץ'". יש בשפע וגם ליפה להגעלת כלים. כל סכין מגיע עם מיתוג בשרי/חלבי ורק אני יודעת היכן מוחבא המארז של חמש חבילות דובונים שאם ייפול לידיים הלא נכונות ייגמר בשנייה. העיסוק באוכל – ראשית מעביר את הזמן, שנית מרגיע אותי, שלישית מייצר אווירה שקרית של כוח. מין פאסיב־אגרסיב טהור שמאפשר נזיפות בילדים שלא אני ילדתי: "עזוב את הנוטלה, ילד טיפש. ההקצאה היא חצי מצה לשעה". אבל גולת הכותרת היא האפשרות להיעלם. כזו אני, שהרי לא ישנתי כל הלילה, ואיך אוכל לישון כשמימיני אוהל עם נוחרים, משמאלי תינוק מתלונן, מרחוק נשמעים פיצוצים חשודים (ותפסיקו להגיד לי סוריה כשאנחנו במדבר יהודה), וכמובן ניחוח גללים של בעלי חיים שלא טרחתי לזהות. בתור אחראית מטבח והסעדה, יש לי את החירות בשבע בבוקר להכריז "נסעתי לסופר לקנות חלב וביצים". איש אינו יודע שהסופר נמצא בקניון במרחק שעה נסיעה, ושנבחר על פי בית הקפה שנפתח בשעה זו. גם המשפט "אני לא יכולה לצאת איתכם למסלול כי אני צריכה להכין כמויות לארוחת ערב" עשוי להישמע אמין למי שאינו בשר מבשרי ויודע שארוחת הערב האופטימלית מבחינתי בפסח היא מצה שקועה בכוס קפה ולצידה כדורים משלשלים.
וכמו ביציאת מצרים, ככה בקמפינג. מיואשים בעבדות, חסרי אמונה שנצליח לצאת משם, אבל בסוף נשארים עם זיכרונות של טעמים וניחוחות. ביצה, מצה וגללי חמור.
