זכר ליציאת אוקראינה

במבט ראשון, מעבר הגבול הפולני במדיקה נראה כמו פסטיבל ססגוני ושוקק חיים. לאורך הרחוב פזורים דוכני אוכל ועמדות הצטיידות, קולבים עם בגדים חמים ממתינים לדורשיהם, הכול חינם אין כסף. רק כשמרחיקים מבט לכיוון השער מגלים אותם:

הם עמדו שם בשקט מופתי, שעות על גבי שעות, לפעמים תחת גשם כבד. ילדים לא צייצו. מבוגרים לא פצו פה.

במשך שבוע הסתובבנו ביניהם, לבושים באפודים זוהרים עם עגלות סופר ובהן מנשאים, צעצועים לילדים, קנקני תה שיפיג את הקור. יש ביניהם עשירים ועניים, אנשים מוכי גורל אך לצד משפחות אמידות שהמלחמה לקחה מהן את הדבר הכי יקר לאדם – כבודו. לא פעם הם סירבו לקבל עזרה, ניכר שהמעמד הביך אותם. מהר מאוד למדנו שעדיף לא לשאול, מוטב פשוט לפעול. אם אישה מבוגרת סוחבת שקית כבדה (א־לוהים, כמה כבדות השקיות שלהן) – כדאי לגשת ולסחוב לה אותה, או להציע מזוודה פנויה. אם ילד נראה עצוב, בלון או חטיף יכולים להמתיק לו את הרגע.

הגענו לשם חמש נשים בשליחות ארגון "לב אחד", המספק סיוע אזרחי במצבי חירום. נחמה, אהובה, ניצן, דקלה ואני – "צוות אהובה" הם כינו אותנו. בחפיפה עם המשלחת הקודמת עדכנו אותנו שהמקום שהכי חשוב להכיר הוא "האוהל הסיני" – מבנה רחב יריעות שבנו מתנגדי המשטר הקומוניסטי בסין ובו שולחנות, מכונת קפה, נשנושים ותנורי חימום. מהר מאוד הוא הפך להיות הבסיס שלנו. לשם הגיעו רבים מהמתנדבים הישראלים, אבל גם הסיפורים על מה שבאמת מתרחש מעבר לגבול, בצד האוקראיני.

למשל זקנה ממריופול הנצורה, שנסעה 15 שעות בתוך תא קירור של רכב מסחרי, וכשחצתה את הגבול במצב של כמעט היפותרמיה, המשיכה הלאה לאוטובוסים של מרכז הפליטים, תוך שהיא מסרבת להפצרות המתנדבים לעצור ולנוח. והיה גם הסיפור על כמה אנשים שהסתתרו במרתף תחת ההפצצות, עד שהרעב הכריע אותם, והם יצאו לחפש מזון בעיר החרבה. משלא מצאו, פנו לגן חיות נטוש ומצאו שם גמל מת. הם אכלו אותו.

רציתי להרגיש שלא עמדנו מנגד. רציתי שילדיי יזכרו שבשנה אחת, בשבוע אחד, אמא נסעה לעזור לילדים עם קצת פחות מזל. קיוויתי שהזיכרון הזה ימלא אותם וילווה אותם כשיהיו בוגרים – במקום שבו יש סבל ואומללות, היו החלוצים. אל תעמדו מנגד

ויש את מה שהעיניים ראו, כאשר עם רדת הלילה פליטים שחצו מאוחר את הגבול הגיעו לאוהל כדי להעביר שם את הלילה עד שההסעות יצאו. חלק מהם סירבו להיכנס ועמדו שעות בתחנה שממנה יצא האוטובוס. לא עזרו הסברי המתנדבים שהוא יוצא רק לפנות בוקר. התור הוא קדוש, לכן לפעמים ממש צריך להפציר בהם לעצור למנוחה, כי לא בטוח שבתחנה הבאה יהיה להם אוכל ומזון כמו שיש עכשיו.

התקשורת, ברוב המקרים, נעשית באמצעות אפליקציה של גוגל טרנסלייט. הם מקליטים שאלה ואנחנו מתרגמים. לפעמים ההקלטה לא יוצאת טוב, ואנחנו נתקלים בחיוך ראשון כשהפלט משעשע אותם. בתוך האוהל אני פוגשת צעירה כבת 18 עם ילד. "הוא מקיא", היא אומרת לי דרך האפליקציה, ואני רצה לחפש לה רופא. בתוך דקות מופיע שם גבר ללא חלוק. הוא מתשאל אותה, ובמקביל מגיעה אליי אחת המתנדבות ומעדכנת: "יש שמועות שמסתובב כאן סרסור עם לבוש שתואם לשלו, שימי עין". באותו רגע אני נדרכת. העין שלי עליה כל הזמן. אין מצב שאחרי מה שהנערה הזאת עברה היא גם תימסר לזנות, אני אומרת לעצמי. לא במשמרת שלי. אני צמודה אליה עד שהרופא מסיים את הבדיקה והולך משם. כן, יש לה מזל. לאחרות אולי היה פחות.

את היום הראשון העברנו במרכז הפליטים של רדמינו. לשם מגיעים נשים וילדים לשהות ארוכת טווח, לפעמים גם כמה שבועות. הם ישנים במבנה משותף, בתנאי פנימייה. ריח לוואי של בישולים עולה מן החדרים. מנהל המקום חושד בנו בהתחלה, מסרב להכניס אותנו. כשאנחנו מצליחות להסביר לו שבאנו לעזור להם להקים מרכז נוער הוא מתרצה ומוביל אותנו לאחד החדרים במבנה. החדר עמוס במזרנים מעופשים, שמיכות ופסולת. הזמן דוחק ואנחנו מתחילות לעבוד. תחילה פינינו את המזרנים הכבדים – תוך שאנחנו עולות ויורדות איתם שלוש קומות בכל פעם. אחר כך שטפנו את החדר. בהמשך יצאנו לרכוש ארונות וכלי אחסון, הכול מתרומות של תלמידים בגוש אדומים. תוך כדי העבודה אנחנו נתקלות בנשים שבוחנות אותנו במבט חשדני. "כשאת רואה מישהי עם פנים נפולות", מעדכנת אותי אחת האמהות באנגלית שבורה, "תדעי שהיא קיבלה הודעה קשה משדה הקרב. שהגבר שלה הלך. שהיא נשארה לבד בעולם".

בילדים אנחנו מזהות חיוּת. הם מתרוצצים במסדרונות, מחפשים במה לשחק. רבות מהאמהות, לעומתם, נראות עייפות וכבויות. מהר מאוד אנחנו מבינות שהן אלו שזקוקות לחדר, ומחליטות להפוך אותו לאזור מנוחה עבורן. במסע הזה נדרשת הרבה צניעות. לפעמים את באה עם כוונה אחת, והשטח מראה לך צורך אחר. שטיחים נפרשים על הרצפה, משחקי שולחן מוצבים על המדפים. בשלב כלשהו גם הן מקבלות חשק ומצטרפות לעבודה. הן מכניסות לשם כריות, מישהי מוצאת וילון נטוש ותולה אותו על החלון. בסוף היום קשה לזהות את החדר. עמדנו לידן, ראינו את הברק בעיניים. בתוך התוהו הגדול בנינו להן מרחב שאפשר לעצור בו לרגע ולהתאוורר. אחת הילדות הגישה לנו צלחת עם לביבות דמויות ספינג' שטיגנה אחת האמהות. גם בתוך הצער הן מצאו דרך להביע הכרת תודה.

הביקור במרכז הפליטים של קורצ'ובה היה אפילו קשה יותר. בתוך קניון שעדיין לא הושמש דחסו מאות פליטים שזה עתה עברו את הגבול והלינו אותם במסדרונות. בליל ריחות של זיעת אדם ובישולי בשר מילא את החלל. מאות מיטות שדה נפרשו זו ליד זו, עם אפס פרטיות וללא אמצעי היגיינה בסיסיים. ילדים וזקנים היו שרועים עליהם באפיסת כוחות. אנחנו הופקדנו על מועדון הילדים – אי של שפיות בתוך הבלגן ששרר שם. המתנדבים שקדמו לנו ציידו את המקום במשחקים ובעמדת לקים. העבודה במתנ"ס לכאורה פשוטה – להעסיק את הילדים ולהעניק מעט שקט להורים שלהם. אבל לא תמיד קל לגייס אותם. היינו צריכות להסתובב בין הפליטים, לבקש רשות מהאמהות כדי שיאפשרו להם לבוא איתנו. חלק מהן חששו לשחרר, אפשר להבין אותן.

כל אחת מאיתנו מצאה לה נישה בתוך הפעילות. אהובה ארגנה את הארון בחדר, נחמה, שהיא מורה לספורט במקצועה, הפעילה את הנערים הגדולים יותר במשחקי כדור, דקלה שיחקה איתם שעות במשחקי חשיבה, וניצן ואני התמקדנו בעמדת הלק והשיער. כן, לפעמים זה מה שילדה צריכה. שימרחו לה לק. שידביקו לה פייטים זוהרים על הפנים. שיקלעו לה צמה סינית. תוך כדי שאני מברישה את שיער הילדות, אני קולטת מה עבר עליהן. חלקן היו מלאות בכינים, ניכר שלא התקלחו כמה ימים טובים. אחרות הגיעו עם ידיים חבולות מהדרך. לרוב, קל לראות שמדובר בילדות שלבושות היטב, שהיו להן חיים די טובים לפני כן, והנה הן פה עכשיו, מתמסרות אלינו. מעלות חיוך ראשון כשאני מראה להן את הצילום של הצמה שנקלעה.

מבין כל הפליטים שראיתי, זכורות לי פניה של אישה אחת. שיערה סתור, לחיה עגולות, בידיה תינוקת שמנמנה עטופה בדובון זוהר. היא עמדה עם יתר הפליטים בתור לאוטובוס ונענעה את בתה הקטנה בזמן שבנה הגדול יותר משך במעילה. רצתי לחברותיי במעלה הגבול, שלפתי מתוך השק מנשא ומיהרתי בחזרה כדי להביא לה אותו. והרגע הזה, שבו כרכתי לגופה את המנשא, השחלתי לתוכו את התינוקת שלה ושחררתי לה את הידיים כדי שתוכל לגשת לבנה הקטן, אני חושבת שרק אז הבנתי מה המקום שלנו שם.

לא הרחק מקורצ'ובה, עניין של כמה שעות נסיעה, נולדה סבתי, שגדלה במשולש הגבולות הפולני־רומני־אוקראיני. היא סולקה מביתה לאחר שכל בני משפחתה נרצחו. היא צעדה יחד עם יהודי האזור במה שנודע מאוחר יותר כגירוש לטרנסניסטריה. בגיל 14 היא מצאה את עצמה לבד בעולם. וכשהייתה מספרת לנו על קורותיה בימי המלחמה, לא על דברים גדולים היא דיברה, אלא על אנשים קטנים וטובים שפגשה בדרך. על אישה שהביאה לה שמיכה. על זוג צעיר שהסתיר אותה בתוך ערימת הכבסים שלו.

כשראיתי את נחיל הפליטים שעמד שם בתור, המחשבות נדדו אליה. נכון, אין להשוות, אבל יכולתי לדמיין. הנופים אותם נופים. הכפרים אותם כפרים. האנשים שפגשנו בגבול ובמרכזי הפליטים הם מצד אחד חסרי מזל, אבל הם גם בני המזל ששרדו. החיים ימשיכו, הם ימצאו את מקומם, אבל הפנים של כמה מהם מלווים אותי עד עכשיו.

הייתי מתה לשמוע מה קרה איתם. כמו למשל המתעמלת האוקראינית שפגשנו בחדר הנוער, שהחלום שלה עצר באבחת מלחמה, וכמה שעות אחר כך כבר המשיכה עם משפחתה לכיוון צ'כיה. מה הם יזכרו מהימים ההם? האם אפשר להעניק להם רגע של נחמה בתוך כל הכאוס?

אנחנו המתנדבים היינו פסיק בתוך הדרך הארוכה שלהם. אבל אולי, רק אולי, מישהו מהם יזכור גם שנים אחר כך את כוס התה שקיבל מאהובה בתוך הקור המקפיא, או את משחק הסט עם דקלה בתוך הבלגן של מרכז הפליטים, או את תנועות מריחת הלק על ידיים מלאות בבוץ.

כשיצאתי למסע היו ששאלו אותי מה יש לי לחפש באוקראינה, והאם לא חסרים מסכנים בישראל לדאוג להם. תשובתי הכנה היא שאין צורך לעשות תחרות על צרות. בכל מקום אפשר למצוא הזדמנות לחסד. אבל משהו דחף אותי להיות דווקא שם, בתוך משק כנפי ההיסטוריה. רציתי להיות הפנים שילדה אחת תזכור. רציתי להרגיש שלא עמדנו מנגד. רציתי שילדיי יזכרו שבשנה אחת, בשבוע אחד, אמא נסעה לעזור לילדים עם קצת פחות מזל. קיוויתי שהזיכרון הזה ימלא אותם וילווה אותם כשיהיו בוגרים – במקום שבו יש סבל ואומללות, היו החלוצים. אל תעמדו מנגד.

כשחזרתי הביתה הרגשתי כאילו הכול פתאום סתמי וחסר משמעות. כשצלחת נשברה הגבתי באדישות. במדיקה ראיתי אנשים שנשברו להם החלומות. מים חמים שאזלו במקלחת פחות העציבו אותי. במדיקה עברו אנשים שלא התקלחו כבר כמה לילות. בפסח הזה, חוויית הפליטות קיבלה משמעות נוספת, מוחשית יותר.

על הקולב בחדרי עדיין מונח הווסט הזוהר. לא הצלחתי להיפרד ממנו. הוא נותר תלוי ועומד שם, זכר ליציאת אוקראינה.