תשמעו סיפור יפה, יש לי חבר טוב ואהוב שקוראים לו אבידן, כתבתי עליו כאן כבר כמה פעמים, ואני מבטיח לכם שאני עוד אכתוב עליו כמה וכמה פעמים, כי לאבידן יש קטע כזה, שהוא מתקשר אליי פתאום, ואומר, יאיר תשמע סיפור! ואני תמיד חושב לעצמי, מה אתה קשור עכשיו אבידן, תשלח הודעה אחי, מה אתה מתקשר, מי בכלל מתקשר היום, אבל אז אני חושב לעצמי, רגע, הבנאדם התקשר אליי לספר לי סיפור! וסיפור זה הדבר האחד והיחיד ששווה לחיות למענו, סתם יש עוד הרבה דברים ששווה לחיות למענם, אבל סיפור טוב הוא בהחלט אחד מהם. ותמיד אני אומר לאבידן, יאללה תן בראש, ותמיד אבידן מספר לי סיפור קטן שהוא שמע, או סיפור קטן שקרה לו, ותמיד הסיפורים שלו יפים כאלה, ומתוקים, ועצובים, ומצחיקים, כי אבידן יודע לספר סיפורים ברוך השם, וכשהוא מסיים את הסיפור הוא כזה אומר, זהו, יאיר, זה הסיפור, ואני אומר לו, מדהים אחי, ריגשת אחי, וככה אנחנו מסיימים את השיחה, עד הפעם הבאה!
ולפני כמה ימים אבידן התקשר אליי, וסיפר לי סיפור יפה שקרה לו מזמן, כשהוא טייל בהודו, ומעשה שהיה כך היה, אבידן היה אז במנאלי, שזו עיירה יפה בעמק פראווטי, ונקודת חובה בשביל החומוס הישראלי, וכל החברים שטיילו איתו באותה תקופה, חזרו לישראל, או נסעו למקום אחר בהודו, ואבידן החליט שהוא רוצה לנסוע ללֶה, שזו עיר יפה בצפון הודו, אז הוא תפס לבדו מונית שירות, שתיקח אותו לשם בנסיעה ארוכה ומפותלת, בכבישים הכי צרים וצפופים בעולם. וכשהוא נכנס למונית, בשעה שתים עשרה בלילה, הוא ראה שם זוג תיירים מתוקים מקנדה, ועוד זוג תיירים מתוקים מצרפת, והם היו נחמדים אליו, ושאלו אותו מה שלומו, ודיברו איתו כזו שיחה קצרה ומנומסת, ואבידן חשב לעצמו, וואי איזה כיף, להעביר עשרים שעות עם האנשים המתוקים והמנומסים והשקטים האלה, ובדיוק כשהוא חשב את המחשבה שלו, בדיוק אז – הוא ראה חבורה קטנה של שלושה ישראלים רועשים מתקדמת לכיוון המונית, עם בקבוקי יין פתוחים ביד. והישראלים היו חצי שיכורים, וחצי מסטולים, וכשהם נכנסו למונית הם התחילו כזה לצעוק, אבי! תשים ת'תיק למעלה שלא יתפוס מקום! עדן תעלי כבר נו תפסיקי לשגע ת'מוח, וכל התיירים המנומסים והשקטים הסתכלו עליהם, מרעישים את המונית, וכולם חשבו לעצמם, אוי ואבוי אנחנו עכשיו תקועים עם ישראלים שיכורים גסי רוח! ואבידן חשב לעצמו, השם ישמור! איזו פדיחה! אסור שהתיירים המתוקים יחשבו שאני קשור אליהם! כי אני באמת לא קשור אליהם! אז מה אם כולנו ישראלים, אני ישראלי מסוג אחר! אני ישראלי מנומס, ככה הוא חשב.
השם ישמור! איזו פדיחה! אסור שהתיירים המתוקים יחשבו שאני קשור אליהם! כי אני באמת לא קשור אליהם! אז מה אם כולנו ישראלים
ואחרי כמה דקות כאלה של התארגנות, המונית יצאה לדרך. היא טיפסה על ההרים, וחצתה נחלים, ותמרנה בכבישים מפותלים, ושלושת הישראלים, שבהתחלה הרעישו, הפסיקו להרעיש אחרי כמה שעות כי הם פשוט נרדמו. וכשהם נרדמו, גם שאר הנוסעים במונית נרדמו, וגם אבידן נרדם, עד שהוא התעורר! הוא התעורר בצורה הכי נוראית שיש, הוא התעורר כי הוא התחיל להקיא על עצמו.
אייי אייי אייי ריבונו של עולם, בהתחלה אבידן הקיא על עצמו, אחר כך הוא הקיא על המושב לידו, אחר כך הוא הקיא על הרצפה של המונית, ולבסוף הוא הקיא מהחלון, חחחחח, וכל האנשים שהיו איתו במונית התעוררו בבהלה, וכל הצרפתים והקנדים מיהרו להתרחק ממנו, ולברוח לקצה השני של המונית, אבל הישראלים, שלושת הישראלים הרועשים, קפצו עליו והתחילו מיד לטפל בו!
בחור אחד ניגש אל הנהג וצעק עליו שהוא צריך לעצור, הבחור השני עזר לו לעמוד ולצאת מהמונית, והתחיל להוריד ממנו את הבגדים, ולנקות אותו עם כל מיני מגבונים כאלה שהיו לו, והבחורה השלישית התחילה לפתוח את התיקים של החבר'ה שלה, כדי לחפש לאבידן איזה סוודר צמר חדש שאחד מהם קנה במנאלי, ואבידן רעד ופרכס והקיא, והישראלים עטפו אותו ודאגו לו, הם ניקו אותו, והלבישו אותו, ונתנו לו מים, ומשהו קטן לאכול, ומסטיק כדי להעביר את הבחילה, וכל התיירים האדישים והמנוכרים שנשארו במונית הסתכלו עליהם בתדהמה, וגם אבידן הסתכל עליהם בתדהמה, וחשב לעצמו, איך לכלכתי עליהם בהתחלה, איך התביישתי בהם, ועכשיו הם מצילים אותי מעצמי. איזה הזוי.
ואחרי כמה דקות כאלה של חסדים ונחמות, אבידן חזר למונית, והישראלים התיישבו לידו, ושמרו עליו לכל אורך הנסיעה. וכשהם שמרו עליו, הם שוב עשו מלא רעש, הם כזה צעקו, עדן תעבירי לכאן את הבמבה זה יעשה לו טוב! או, אבי, תחבק אותו קצת, הוא כולו רועד! רק שהפעם הרעש שלהם היה הדבר הכי מתוק בעולם. ואבידן התנחם במים שלהם ובבמבה שלהם, ובחיבוקים שלהם, וחשב לעצמו, הריני מקבל עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך. שכוייח זה הסיפור.
