כמה אהבתי לנסוע בחגים לבאר שבע, לסבא הגדול רבי חיים שושנה זצ"ל, ולסבתא מסעודה. "אנז'מה" היא הייתה קוראת לי, הכוכב, וכשסבתא קראה, היא פשוט קראה למציאות שתתרחש. כך ממש, כשהביאו אותה אנשי הסוכנות היהודית ממרוקו היישר לחולות השוממים בפאתי באר־שבע ואמרו לה: "פה זה ירושלים", האמינה סבתא מסעודה בכל לב שזו ירושלים. "מהיום שבאתי לירושלים…" הייתה אומרת אינספור פעמים, כשבירושלים עצמה ביקרה אולי חמש פעמים בחייה, אבל כשסבתא קוראת – זה קורה.
ולכן הייתה באר־שבע עבורי עלייה לרגל וראיית פניו הזוהרים של סבא, שלוש פעמים בשנה, ישנו צפופים וצחקנו רווחים. וסבא לוקח אותי לחדר ואומר לי: "תקראי!" ואני קוראת מפיוטיו והוא בוכה ומה זה משנה שזה לא המקום. כשסבא וסבתא, פניהם אל הבית, מראים לי את חיבתי, זה לפני המקום וזה מעל המקום ועתידה ירושלים שתתפשט עד לבאר־שבע, כי כך אמרו אנשי הסוכנות לסבתא מסעודה שאמרה בכל יום שכאן ירושלים.
וכמה יראתי מהנסיעה הזו לבאר־שבע. מפני שבסוף הביקור, כשאמא זירזה אותנו לצאת, עמדה שם סבתא מסעודה ובכתה את נפשה לדעת. בכתה כמו ירמיהו שמלווה את הגולים מירושלים, בכתה כאילו לא נראה אותה לעולם. הלוך תלך ובכה תבכה סבתא מסעודה לאורך השביל מביתה לרחוב. והייתי מתביישת ומפחדת ודואגת ובעיקר לא מבינה מה כל כך נורא, הרי אנחנו נוסעים רק לירושלים, סבתא. והיא הייתה בוכה בכי שלא בכתה כמותו מיום שבאה לירושלים, ואולי רק ברגעים האלה הבינה שרימו אותה שם בסוכנות. והרי באה מקזבלנקה רק בשביל העיר הלבנה ירושלים, ופה צהוב הכול, כאילו פה באר־שבע.
רק עם השנים הבנתי שכך מרוקאים מושכים את הסופים. כי זה כל כך מופלא העלייה הזו לרגל והיא לא רוצה שנתפזר כצאן ירושלים במועדיה. לכן הייתה סבתא מסעודה ממונה על מחאת הפרידות, וכך המוני סבתות מסעודות – המימונה.
בסוף הביקור, כשאמא זירזה אותנו לצאת, עמדה שם סבתא מסעודה ובכתה את נפשה לדעת. בכתה כמו ירמיהו שמלווה את הגולים מירושלים, בכתה כאילו לא נראה אותה לעולם
הן ימשכו את הסופים ויכינו ריבות ויפתחו את הדלתות. כשהכול עומד להיסגר, במרוקו דווקא עכשיו "כל דצריך ייתי ויכול" מפני שליל הסדר לא נגמר, לא ייתכן שהוא נגמר. ואנחנו נישאר בירושלים ואפילו שאנחנו לא, זו ירושלים וזהו. כי ככה אמרה סבתא שאמרה הסוכנות. ובליל המימונה נעמוד צפופים ונשתחווה רווחים, תתרווחו ותסעדו כי פרידות הן דבר נורא.
פעם הייתי צוחקת כשתלמידות שלי היו מושכות את הסופים: די, הוא אמר שזה לא מתאים, למה את בוכה כך עדיין? למה בכוונה תשאירי תמיד חפץ שלך שאת "פשוט חייבת ליצור איתו קשר" כדי לפדות אותו ממנו? מה את הולכת ובכׂה בשביל החוצה ילדה, כנראה טעית, זו לא הייתה באמת ירושלים כשהלכת אחריו במדבר בארץ לא זרועה כמו יעקב, יוצא מבאר־שבע והולך חרנה, הלוך ובכה. את צודקת ילדה, מה נורא המקום הזה, אבל הוא כנראה שער השמיים כי ככה בדיוק יעקב מצא אותה, את רחל. אולי זה נכון למשוך כל כך את הסופים.
אולי זו הסיבה לכך שפוליטיקאים אוהבים כל כך את המימונה: הם לא מסוגלים להיפרד אז הם מושכים את הסופים. אולי רק הם צודקים, מפני שכל מי שהתעקש, גם כשזה היה לחלוטין לא רלוונטי להמשיך ולומר: "רק לא ביבי" או "רק ביבי", באמת הביא אותנו לעידן שמסתמן, שוב, כ"עדיין לא ביבי". ופוליטיקאים יתרווחו ויסעדו וירגישו בירושלים גם כאשר הוגלו משם.
אולי רק מי שבוכה את הסופים מגיע הביתה בסוף, אולי זו הסיבה שליל המימונה נחשב כלילה שמתקבלות בו תפילות על זיווגים: זה סוף וזו התחלה של משהו חדש. לכלה בת המזל שלא התחתנה בחול המועד מפני שאסור ולא תתחתן מחר בגלל ספירת העומר, מקדישים את נקודת התפר של הפרידה והופכים אותה להתחלה כי ככה זה אנשים, כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים ולכלה בת המזל יקראו בערב הזה "ללה מימונה", הגבירה בת המזל, לה לה לה לה לה לה…
"אתם יוצאי מערב, מארוק אנשי אמונה
הללו אל בעם רב, יום זה, יום אלמימונה…
עִזבו ריבות ומרורים, לעד ולדור דורים
ועל שלום ודרורים, קריאות 'הוי' תחדלנה" (רבי דוד בוזגלו, פיוט ליום המימונה)
בלילה הזה יתעקשו סבתות אוהבות להפוך מלוחים לריבות, להפוך פרידות למפגש, להפוך צימאון לארץ מוצאי מים, להפוך מדבר – לירושלים.
