מנהג המימונה, שיצוין עם צאת ימי הפסח ויבשר על פתיחת האביב, היה שמחה גדולה במרוקו, והוא משמעותי עד היום בישראל. החג כולל התארגנות של כמה שבועות מראש, לא פחותה מזו שקדמה לחג הפסח עצמו. ההכנות החלו כבר אחרי פורים. לצד ניקיון הבית וההכנות לליל הסדר החלו הנשים להכין עוגות וממתקים למימונה. לפני הפסח היו היהודים מוציאים את החמץ מהבית ומוכרים אותו לגוי, כנהוג. עם צאת החג פתחו היהודים את הבתים לאורחים, עוברים מבית לבית עם דברי מתיקה ומופלטות ומאחלים לשכניהם שנה טובה ואביב פורח.
האירוע הזה מסמל בעיניי את התרבות המרוקאית. היא באה לידי ביטוי באוכל מסורתי, בארוחות משפחתיות וכמובן במוזיקה המרוקאית. בכל אלה טמונים הערכים של קהילת יהודי מרוקו – החום, המשפחתיות, האהבה, קבלת האורחים, הנתינה, קהילה שאוהבת לשמוח ולתת מכל הלב. בארץ, התרבות הזאת הייתה בתחילה נחלת הקהילה המרוקאית ששמרה עליה, אבל בעשורים האחרונים היא נטמעה במרקם החיים הישראליים.
התרבות המרוקאית היא פס הקול של ילדותי. המוזיקה המרוקאית הייתה מתנגנת בביתנו תמיד, ואת השירים המסורתיים של העדה היינו שרים יחד בשבתות ובחגים. למרות זאת, בתור זמר צעיר, מוזיקה מרוקאית היא לא הדבר הראשון שנגעתי בו; שרתי שירים מכל מיני סגנונות. כשהשתחררתי מהצבא והקמנו את להקת "סהרה" הבאנו את המוזיקה המרוקאית לקהל הישראלי, עם שירים כמו "יום יבוא".
לא המצאתי את המוזיקה הזאת ואני לא הפרזנטור שלה בארץ; אנחנו מדינה של קיבוץ גלויות, עם הרבה שירים וסגנונות שמגיעים לכאן מארה"ב, מאירופה וגם מאפריקה. האוזן הישראלית שומעת הכול. באופן אישי אני אוהב עוד המון סגנונות מוזיקליים, אבל מרגיש שבמוזיקה המרוקאית גלומים אותם ערכים שהעדה מעבירה מדור לדור.
באופן אישי אני אוהב המון סגנונות מוזיקליים, אבל מרגיש שבמוזיקה המרוקאית גלומים הערכים שהעדה מעבירה מדור לדור. מרגש אותי לראות צעירים מכל העדות מתחברים אליה
השיר "מינהאר לי משיתי" – "מהיום שהלכת", המכונה "יא מאמא" ושכתבתי עם עידן רייכל, מבטא הרבה מהחוויה בבית מרוקאי. רייכל הציע לי לעשות שיר שכולו במרוקאית. אני חשבתי לשלב עברית, אבל הוא התעקש. הלחן שהיה לו בהתחלה הזכיר סגנון של נעמי שמר. לקחתי אותו, שיניתי, עיבדתי, ויצא שיר שמביא את התרבות הזאת של הבית המרוקאי החם והמשפחתי לכל אוזן ישראלית. לא המצאנו כלום, הבאנו את מה שכבר היה קיים ולא כל כך מוכר – לכל ישראלי. מרגש אותי לראות את הצעירים, מכל העדות, מתחברים למוזיקה הזאת שכבר הפכה לישראלית לחלוטין.
לפני עשרים שנה להקת "שפתיים" לקחה את השירים המרוקאים, עשתה להם עיבודים חדשים ולמעשה הביאה את המוזיקה המרוקאית לכל בית בישראל. זו מוזיקה שאני אוהב ומתחבר אליה ואפשר למצוא בה את כל הערכים שספגנו כמרוקאים. היום התרבות הזאת מוכרת מאוד והיא שייכת להרבה ישראלים, גם אם הם אינם מרוקאים בעצמם.
אני אוהב את הקהילה ומחובר אליה מאוד, למנהגים שלה ולאווירה המקבלת והפתוחה תמיד. נכון, לפעמים גם קצת מתעצבנים, אבל העיקר הוא האהבה והנתינה. בגלל החיבה שיש לי לתרבות המיוחדת הזאת, מרגש אותי מאוד לראות איך כל השמחות והמנהגים של המרוקאים הפכו לכלל־ישראליים והם שייכים היום להמון אנשים שהתחברו אליהם לא פחות מבני העדה השורשיים. מנהגי החינה והמימונה, האהבה לאחר וקבלת האורחים הפכו ברבות השנים לתכונות של ישראלים רבים.
גדלתי באופקים ובהמשך בנתיבות, ואני זוכר את המימונה כערב מאוד מיוחד ושמח. אבל המנהג הזה עבר מהפכה בשנים האחרונות. עד לפני 20 שנה רק יוצאי מרוקו היו עורכים את החגיגות, והאחרים היו באים להתארח. עם השנים המנהג הזה הולך וחוצה גבולות, עדות וערים. כיום אני מוזמן להופיע בלילות מימונה אצל משפחות שכלל לא עלו ממרוקו, ולפעמים הן מקיימות את המנהג הזה יותר טוב מהמרוקאים עצמם… החגיגות כבר מזמן לא מתקיימות רק בשדרות, נתיבות ואופקים, אלא גם בסביון ובתל־אביב. תרבחו ותסעדו.
שמעון בוסקילה הוא זמר ויוצר.
