אסואירה־מוגדור הייתה במאה ה־19 העיר היחידה במדינות האסלאם שרוב אוכלוסייתה הייתה יהודית. כיום המורשת הזו באה לידי ביטוי ב"בית דקירה", השוכן באחד מ־37 בתי הכנסת ששכנו בעיר, ומפגיש באותו מתחם בית זיכרון, מרחב היסטורי ושלושה מכוני מחקר: המרכז לחקר המשפט העברי במרוקו, מרכז המחקר חיים זעפרני לחקר 3,000 שנות ההיסטוריה של יהדות מרוקו, ומכון למדעי רוח מתקדמים בים התיכון ובאפריקה.
בית זה, שנחנך על ידי הוד מלכותו מוחמד השישי בינואר 2020, ביטא את המאמץ הכביר שהוקדש לשימור ולהבלטה של ההיסטוריה היהודית־מרוקאית. ליבת המחקר והפעילות של בית דקירה ומכוניו השונים מתמקדת ביחסים בין תרבויות, דתות ונורמות. בין הנושאים הנדונים בין כתליו: משפט ותרבות עברית, זכויות יסוד, חופש דת, חילוניות וחופש מצפון באגן הים התיכון, השפעת דיני זכויות האדם הבינלאומיים, פלורליזם ואיכות הסביבה, חינוך בחיי היומיום בבית הספר או מחוצה לו, אזרחות וחיים משותפים ועוד.
מאז תחילת פעילותו של המרכז לחקר המשפט העברי במרוקו, ב־2018, הוא ארגן שורה של מפגשים בינלאומיים. חתמנו גם על כמה הסכמי שיתוף פעולה, בעיקר עם משרדי החינוך והמשפטים במרוקו, ועם כמה אוניברסיטאות במרוקו ובעולם, ובהן אוניברסיטת מוחמד החמישי ברבאט, האוניברסיטה הבינלאומית של רבאט, אוניברסיטת בורדו, ולאחרונה גם אוניברסיטאות בר־אילן, תל־אביב ובן־גוריון בנגב.
הפילוסופיה שלנו משתלבת עם שאיפתם של השותפים שלנו, לקדם מחקר בינלאומי וחילופים אקדמיים בנושאי משפט, חוק ונורמות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. אנו עושים זאת באמצעות הקמת תוכניות מחקר משותפות ואירוח חוקרים. בית דקירה מציע סביבה איכותית יוצאת דופן, הן מבחינה חומרית והן מבחינה מדעית ואנושית. בית דקירה תורם ברמה בינלאומית לעבודה האקדמית, המדעית והתרבותית על נורמטיביות מעשית, ובכך מקדם את הערכים המשותפים שלנו, ובראשם האוניברסליות של האדם.
אתגרי תקופתנו דורשים הגדרה מחודשת של רעיון הערכים האוניברסליים והרחבתו כדי לקדם תרבות של הרמוניה. קידום השלום והשיתוף הוא חלק מהתנופה שיזם הוד מלכותו מוחמד השישי, והוא משתלב בעניין המיוחד שהממשל מגלה כלפי דיאלוג בין תרבויות ודתות באזור הים התיכון ובמקומות אחרים בעולם. בחלקנו נופלת הזכות להעביר הלאה מורשת תרבותית יוצאת דופן, ולצקת תוכן בערכינו המשותפים ובתחושת השייכות שאנו חולקים לזהות המרוקאית.
נוכחותם של יהודים במרוקו הוכחה בוודאות מאז המאה השלישית לספירה, במיוחד בווליביליס, עיר רומית עתיקה שננטשה על ידי הרומאים בשנת 285. היהודים היו העם הלא־ברברי הראשון שהתיישב בצפון אפריקה. ממש באותו מקום, היהודים גילו את גורלם המשותף איתנו בעקבות רדיפת הוויזיגותים במאה השביעית, ולאחר מכן עם גירושם מממלכת ספרד ב־1492 ומפורטוגל ב־1496 והגעתם למרוקו.
בשנת 1941, כאשר ממשלת וישי הצרפתית יישמה את הצו שהורה על צעדים נגד יהודים בשטח ממלכת מרוקו, הכריז המלך מוחמד החמישי: "אני לא מאשר בשום אופן את החוקים האנטישמיים החדשים, ואני מסרב להיות מעורב בצעד שאני מסתייג ממנו. אני מבקש להודיע לכם שכמו בעבר, בני ישראל נותרו תחת חסותי, ואני מסרב לעשות כל הבחנה בין נתיניי". המסמך הזה נתגלה על ידי פרופסור חיים זעפרני בארכיון קאי ד'אורסה, והוצג לראשונה על ידי האקדמיה המרוקאית בדצמבר 1985.
בממלכת מרוקו הפתוחה והפלורליסטית, כעשרה בתי כנסת שוקמו מאז 2010, ויותר מ־150 בתי קברות שוחזרו מתוך 250 שתועדו עד כה. יהודים מרוקאים מכמה מדינות מתאספים מדי שנה באסואירה כדי לחגוג את ההילולה של הרב חיים פינטו. זהו אירוע דתי המעניק לבני הקהילה הזו אפשרות למפגש מחודש עם ארצם. הם שרים שירים דתיים ופטריוטיים המתמקדים בערכים אוניברסליים, כלומר שלום, סובלנות ודו־קיום בין קהילות דתיות שונות במרוקו.
יש להוסיף כי בתי דין רבניים קיימים במרוקו מאז שנת 1300, וממשיכים לפעול במסגרת מערכת המשפט המרוקאית. הבה נזכור כי באנדלוסיה של ימי הביניים, היצירות המדהימות ביותר חוברו על ידי יהודים תחת שלטון מוסלמי: יצירותיהם של אבן־גבירול, בחיי, יהודה הלוי ואלה של רבי משה בן מימון, הפילוסוף וההוגה המובהק ביותר של יהדות ימי הביניים. היה זה בפס שבמרוקו, בשנת 1160, כאשר הרמב"ם גילה את הרפואה.
הבסיס ללימודים עבריים הוצב באנדלוסיה בזכות מאמציו של חסדאי אבן־שפרוט; השירה העברית הפציעה באנדלוסיה, וניזונה מהשירה הערבית. היצירות הגדולות הראשונות בשפה העברית מופיעות באנדלוסיה, למשל הספרים "תיקון מידות הנפש" ו"מקור חיים", שנכתבו על ידי הפילוסוף היהודי הראשון, שלמה אבן־גבירול, רב, משורר ותיאולוג אנדלוסי שחי במאה ה־11.
אני מאמין שחקרנות ופוריות אנדלוסית עשירה ואינטנסיבית כל כך אפשרית גם כיום. זה לא רק עניין של שיתוף ידע וניכוס מחדש של העבר, אלא גם של קביעת סטנדרטים וכללים משותפים לחיים ולבניית עתיד משותף.
עבדאללה אוזיתאן הוא מייסד ונשיא המרכז לחקר המשפט העברי – סהרה, מרוקו
