עד המאה העשרים נהנתה הקהילה היהודית במרוקו מאוטונומיה שיפוטית רחבה, והיא פתרה את כל הבעיות החברתיות והכלכליות שהתעוררו בקהילה באמצעות בתי הדין הרבניים. סמכות הדיינים הייתה פרושה על כל הנושאים – בין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין הפרט לקהילה. רבים מפסקי הדין המנומקים השתמרו בספרות השאלות והתשובות. כ־70% מתוכנה עוסקים בדיני ממונות, כ־25% מוקדשים לדיני משפחה ורק כ־5% עוסקים בנושאים שבין אדם למקום.
חכמי מרוקו התברכו בכושר הכרעה ופסקו לפי ההלכה, ללא גיבובי חומרות. כלל מנחה אצלם היה שכשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר. חידוש מיוחד בפסיקתם הוא השימוש בתקנות. כדי לפתור בעיות חברתיות וכלכליות שפתרונן שנוי במחלוקת בין הפוסקים, או שאלות חדשות שלא נדונו בהלכה, וכדי לאחד את הפסיקה – הם התקינו תקנות. לאחר שהנושא נדון בכינוס חכמים והוכרע ברוב דעות בהצבעה גלויה, ההחלטה הפכה לתקנה מחייבת עבור כל החכמים בעיר או במדינה. תקנות רבות נתקנו על ידי חכמי מרוקו החל משלהי המאה ה־15 ועד המאה ה־20, במגוון נושאים ובהם דיני משפחה, חברה וכלכלה. התקנות נדונו בספרות השו"ת, ואף זכו לעיון ולדיון בספרות המחקר.
עד המאה העשרים לא היה קיים מבנה מיוחד לבתי הדין, והדיינים התכנסו בבית הכנסת של ראש בית הדין או בישיבה שלו. מרבית החכמים בערים הגדולות לא התפרנסו מהרבנות. חלקם היו בעלי מקצועות כמו רבי יהודה בן־עטר (היה רב ודיין בערים פאס ומקנס, נפטר ב־1733), שהיה צורף. אחרים עסקו במסחר או היו סופרי סת"ם וכותבי שטרות. חכם שהכנסתו הייתה זעומה, הקהילה סיפקה לו הכנסה נוספת כשליח ציבור, דרשן ומגיד שיעור.
בראשית המאה ה־20 הפכה מרוקו למדינת חסות של צרפת, ובשנת 1918 פרסמו שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי חוק המסדיר את מעמדם של בתי הדין הרבניים, הרכבם, דרכי עבודתם וסמכותם. סמכות הרבנים הוגבלה לדיני אישות, ירושות, שררה, הקדשות ומעמד אישי. כמו כן הוקם בית דין גדול לערעורים בבירה רבאט, ונשיא בית הדין הגדול שימש גם כרב ראשי ליהדות מרוקו, תפקיד חדש שלא היה קיים עד אז. הדיינים הפכו לעובדי מדינה כמו השופטים, ומשכורתם שולמה מקופת המדינה. שכר הפקידים ומבנה בתי הדין סופקו גם הם על ידי המדינה. נקבע כי בעיר גדולה יכהן הרכב של שלושה דיינים, ונשיא בית הדין ישמש גם כרב העיר. בערים קטנות ישמש דיין אחד, וסמכויותיו יהיו מעין שופט שלום. גם לאחר עצמאות מרוקו המשיכו השלטונות לקיים את בתי הדין הרבניים כפי שנקבעו על ידי הצרפתים, ועד היום בית הדין הרבני ממוקם כאגף בתוך מערכת בתי המשפט של המדינה.
גם בימינו, יהודים בעלי אזרחות מרוקאית נשפטים אך ורק בבתי הדין היהודיים ששופטים על פי חוקי המשפט העברי. מספר הדיינים נשמר למרות התמעטות הקהילה, וכיום מכהנים כחמישה דיינים על כאלף יהודים. בעבר כיהנו בתי דין כאלה במרקש, פאס ועוד, וכיום רק בקזבלנקה. מרוקו היא המדינה היחידה בעולם, מלבד ישראל, שבית הדין הרבני מהווה בה חלק מהממסד הממלכתי, ועל פי חוקת המדינה הוא המוסמך היחיד לדון יהודים בכל הנושאים הנ"ל לפי ההלכה, ומזה מאה שנה לא חל שום פיחות במעמדו ובסמכויותיו.
נחזור לציר ההיסטורי: במאה העשרים הלכו ונערמו לפני החכמים בעיות חדשות. הפיתוח הנרחב שחוללו הצרפתים הגביר את הניידות ממקום למקום והידק את הקשרים בין הקהילות, כולל קשרי חיתון. ההבדלים בענייני הלכה ומנהג הובלטו, והורגש צורך לאחד את הפסיקה. גם חדירת התרבות הצרפתית, שהחלה בשלהי המאה ה־19 באמצעות בתי ספר שהקימה חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח), הביאה בעקבותיה התרופפות במסורת ובדת, במיוחד בקרב בני הדור הצעיר. החילון הביא למתירנות ולזעזועים בתא המשפחתי. כל אלו עוררו בעיות רבות בדיני משפחה ובנושאים אחרים, שקשה היה למצוא להן פתרון אחיד במסגרת ההלכה. התעורר אפוא צורך לכנס כינוס של חכמים, לדון בבעיות ולגבש פתרון אחיד באמצעות התקנת תקנות.
ואכן בשנת תש"ז (1947) הוקמה מועצת הרבנים, שהורכבה מרבני הערים הגדולות ודיינים מכהנים, והייתה אמורה להתכנס אחת לשנה כדי לדון ולהחליט בבעיות הבוערות. המטרה הראשונה הייתה לאחד את פסיקת ההלכה, והמטרה השנייה הייתה לתקן תקנות שיפתרו את הבעיות החדשות שהתעוררו בעקבות השינויים החברתיים והמודרנה. לכינוסים נערכו הכנות מקדימות וחובר תקנון. הכינוס הראשון נערך בכ"ב בסיוון תש"ז (1947), ועד שנת תשט"ו (1955) נערכו שישה כינוסים. בזכות החשיבה העמוקה והמקיפה שהושקעה בהכנות, הצליחו הרבנים הבכירים לדון בזמן מועט בנושאים רבים, לקבל החלטות ולתקן תקנות נועזות בנושאים רבים שמקוצר המצע לא ניתן לפרטן, בהן בעיות שבתי הדין בארץ עוד מתלבטים בהן.
אופייניים לגישתם של חכמי מרוקו דבריו של ר' שאול אבן־דנאן, בהצעתו לתקנה בענייני קיום יחסים והבטחות נישואים. לאחר שתיאר את המציאות ואת נוהלי הפסיקה הקיימים, המבוססים על ספרי הפוסקים, כתב: "איך שיהיה, לא עת עתה לברר ההלכות על פי הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב בנחוץ לו על פי תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב בית המקדש ועד עתה, דור אחר דור. רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור. והכל שריר ובריר וקיים על פי תורה הקדושה, כידוע ומפורסם למעלתכם".
כלומר, באנו להכריע ולקבל החלטות ולא לשאת ולתת, ואף שלדעתו גם לפי ההלכה ניתן היה להגיע לפתרון המוצע – הוא מעדיף להימנע מכך כדי לא לבזבז זמן בוויכוחים ובירורים. הוא מדגיש כי הסמכות שהאצילה תורה על חכמי הדורות לתקן תקנות חלה גם עלינו, ומוטל עלינו להשתמש בה ללא בריחה מאחריות.
עיון בתקנות מראה עד כמה היו הרבנים מעורים בחיי הקהילה ורגישים לבעיותיה, בייחוד אלה שיצרה המודרנה. פעמים הם אף הקדימו רפואה למכה ומצאו את הפתרון המתאים לפני שהציבור הכיר בבעיה ובחריפותה.
דוגמה מובהקת לכושר ההנהגה וההכרעה של חכמי מרוקו הם הרב משה מלכה, שכיהן כדיין בקזבלנקה ובארץ כרבה של פתח־תקווה; והרב שלום משאש, שכיהן כרב העיר קזבלנקה ובארץ כרבה של ירושלים. הם פתרו תיקים רבים שהיו תקועים שנים בבתי הדין, ובעיות קשות הופנו אליהם מבתי דין בארץ ומחוץ לארץ. הם היו מקובלים על כל הרבנים כפוסקים בני סמכא, ונערצים על תושבי עירם לעדותיהם ולהשקפותיהם.
בשנים האחרונות גוברת ההתעניינות המחקרית בפסיקותיהם ובתקנותיהם של חכמי מרוקו. הדבר נכון לא רק בארץ אלא גם במרוקו, ולאחרונה הוקמה באוניברסיטת רבאט קתדרה לחקר המשפט העברי במרוקו, ונחתם הסכם לשיתוף פעולה בין אוניברסיטת רבאט לאוניברסיטת בר־אילן. לפני כשלושה חודשים אורגן על ידי מרכז דהאן באוניברסיטת בר־אילן כנס בינלאומי בנושא, בהשתתפות חוקרים ממרוקו אשר נשאו הרצאות מעניינות, ובעוד כחודש אמור להיערך כנס נוסף באוניברסיטת רבאט, בשיתוף המרכז ובהשתתפות חוקרים מישראל.
הרב פרופ' משה עמאר הוא מרצה וחוקר באוניברסיטת בר־אילן ובמכללה האקדמית אשקלון
