חשבתי לכתוב על כישלון הדוקטרינה הסוציאלית במדינות סקנדינביה, שהביאה להתמוטטות דמוגרפית; על ההיסטוריה הפשיסטית של איטליה, שהובילה לירידה בילודה; על הברקזיט, שהוביל לנסיגה במספר הילדים בבריטניה. אבל מאחר שאלה הם שלושה נושאים שהמצאתי ואין לי באמת ידע עליהם, החלטתי לכתוב על האירופים היחידים בעולם שממשיכים להביא ילדים למרות כל מה שקורה ביבשת הישנה. מדובר כמובן עלינו, האשכנזים – ומכיוון שרק על עצמי לספר ידעתי, החלטתי לבחון במבט פנימה את השאלה: איזה אבא אני?
אני אבא שיכול לחטוף קריזה מדי פעם. למשל, על זה שהם לא מקשיבים לי כשאני אומר שהגיע הזמן להתקלח. אני צועק, ואחרי שהם מגיעים מבואסים למקלחת אני עושה להם את המקלחת הכי מצחיקה בעולם. גם כי אני אוהב שהם צוחקים, וגם כי יש לי רגשות אשם על זה שצעקתי.
אני אבא ששואל אותם מה הם רוצים לארוחת ערב, וכשהם מבקשים משהו שאני לא יודע להכין או שאין בבית – אני משקר להם שזה ממש לא בריא. אז אם הם שואלים אתכם, תגידו לכם ששניצל, פנקייקים ואבוקדו מזיקים לבריאות.
אני אבא שאוהב לבקש מהם, כשהם חוזרים מהגן או מבית הספר, לספר לי משהו אחד שעבר עליהם. כי כששואלים "איך היה בבית הספר" הם עונים "בסדר". כשמבקשים רק משהו אחד, הם מספרים יותר. לפעמים.
אני אבא עם כוחות־על בהמצאת משחקים שמאפשרים לי לשבת בזמן שהם רצים. אני שולח אותם מהסלון לחדר המשחקים, להביא בכל פעם צעצוע בצבע אחר. או המשחק הבא אחריו – אני והילדים מתחבאים בחדר השינה כשאמא חוזרת ורואה שכל הסלון מלא צעצועים בצבעים שונים.
אני אבא שמנסה מדי פעם להשמיע לילדים מוזיקה של גדולים, ונכשל בזה לחלוטין. ניסיתי להגניב להם פעם איזה שיר של מטאליקה או לד זפלין, אבל הם אמרו ואני מצטט: "אבא, זה של מבוגרים, תעביר".
אני אבא שמנסה לחנך את הילדים להסתפק במועט. מבט קצר בחדר הצעצועים שלהם מוכיח שאני מחנך גרוע.
החברים שלהם מתים עליי
חשוב לי שהילד יבין כשהוא עושה משהו לא בסדר. לפעמים אני קצת מגזים: למשל, כשהזאטוטית הפריעה לי באמצע משחק של מכבי חיפה, והסברתי לה שהפסדנו כי היא הפריעה. היא לא מפריעה מאז.
אני אבא שמנסה לתת לילדים לפתור את המריבות ביניהם בעצמם. אם אתה מתערב במריבות שלהם בבית, הם לא ידעו לפתור מריבות בחוץ. כשהם לא יודעים לפתור את המריבות בחוץ, אתה עלול להיקלע למצב שבו אמא נודניקית בגן שעשועים אקראי אומרת לך "בנך אמר לבתי שהיא מטומטמת". מה לעשות עם האינפורמציה הזאת? איך להתקדם מפה? אז אני מכריח את העולל להתנצל, וכשהיא הולכת אני מסביר לו שלא יפה לקרוא לילדה מטומטמת: לפעמים זה כי אמא שלה כזאת.
אני אבא שכל הזמן שואל את הילדים מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. כרגע העולל בכיוון של שחקן כדורגל או צוללן, הזאטוט רוצה להיות שוטר, והזאטוטית רוצה להיות רופאה. מבחינתי העיקר שיהיו מאושרים ויעבדו בהייטק.
כששירן בחו"ל, לפעמים אני משאיר את הילדים בשישי בצהריים אצל ההורים שלה, כדי שיהיה גם לי זמן לנוח בסופ"ש. אחרי שעה ורבע בערך אני מבין ששקט מדי ומשעמם לי, אז אני נוסע אליהם לארוחת ערב.
נתתי לילד שלי טלפון כשהגיע לבית הספר, כדי שיוכל להתקשר אליי אם משהו מסתבך. אני ממש חושב שזה בסדר לסמוך על ילד עם טלפון משלו, כל עוד אתה מסביר לו מראש מה אתה מרשה לו לראות ומה לא, ועובר לו על הטלפון בכל לילה כשהוא הולך לישון. ריגול, רבותיי, ריגול.
החברים של הילדים שלנו מתים עליי. אני מצחיק אותם, עושה שטויות, ומספר להם סיפורים מצחיקים – עד שהם הולכים לשירותים וקוראים לי לעזור להם לנגב. חמודים, אני מנגב רק לילדים שלי. מבחינתכם אני כמו גן עירייה: מקבל רק ילדים שיודעים להסתדר לבד. תודה.
פתחתי לכל ילד תוכנית חיסכון קטנה כדי שיהיה להם כסף להתחיל את החיים. לפעמים אני מסתכל על שלוש תוכניות החיסכון האלה ומדמיין לעצמי על איזו שטות כל אחד מהם ישרוף אותה. הימור שלי: העולל יצא לקורס ברמנים, הזאטוט יצא טיול במזרח, והזאטוטית תשמור ללימודים. אנחנו מכווינים אותה לרפואה כדי שמישהו ישמר את האיי־קיו של התא המשפחתי הזה.
המנהיג, הרנטגן והוורודה
אני אבא שתוהה איך שלושה ילדים לזוג הורים אחד יכולים להיות שונים כל כך זה מזה. הראשון מהורהר ורציני ומנהיג. השני רגיש וקצת חסר ביטחון ועם אינטליגנציה רגשית מטורפת (אנחנו מכנים אותו "הרנטגן", כי הוא יודע בדיוק מתי אתה עצוב או שמח או עצוב ומעמיד פנים שאתה שמח). השלישית ממזרית קורעת מצחוק, שחיה בעולם ורוד וגורמת לך לחשוש שהיא תגלה שיש עוד צבעים. מעניין אם גם במשפחות של עשרה ילדים מרגישים שכולם שונים כל כך.
אני אבא שמתלונן הרבה על כמה קשה להיות אבא, אבל יודע שמכל הדברים בחיים שלי זה הדבר היחיד שבאמת חשוב לי להיות טוב בו. אם יש דבר כזה בכלל, להיות טוב באבהות.
אני אבא שאוהב לדבר עם אבות אחרים על ההורים שהם. לומדים מזה המון: גם איך לעשות דברים אחרת, וגם איך אתה עושה דברים לא רע בכלל.
אני אבא שמשחק אותה קול, אבל בליל הסדר, כשהעולל – העולל! – קרא את החלק של הבן החכם, היה לי קשה ממש לא לבכות מהתרגשות מעל הקערה של הגפילטע.
ואני אבא שמתבאס שהם לא באמת הכירו את סבא.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
