האמת שאני מבינה אותך, אמא־בכוח שתוהה אם כדאי להיכנס ללופ הזה של הבאת ילדים לעולם. אני מבינה את כל השיקולים נגד. זו החלטה משוגעת. ללדת ילד שישאב ממך את כל העצמאות שלך והעצמיות שלך, שלא ייתן לך אוויר, שיקבור אותך תחת ערימת טיטולים והתחייבויות שאין לך ולא הייתה לך כל נגיעה בהם. שיגנוב לך את הימים, שיצרח לך בלילות, שיאבד לך את חוש הריח והטעם לתקופה ארוכה מאוד.
אני לא סתם מבינה אותך. יש לי שישה כאלה, ואם בעלי עוד היה בחיים סביר להניח שהיו לי עוד שישה. והיום כשהם כבר קצת גדלו אני באמת תוהה: למה? למה לעשות את זה לעצמך, ללדת ילד ועוד אחד ועוד?
למה להרוס את גופך?
למה להרוס את הטעם המופלא שלך במוזיקה? כל היום תמצאי את עצמך מזמזמת בייבי מוצרט במקרה הטוב ו"מני ממטרה" במקרה המוצלח יותר (או פחות, תלוי את מי שואלים. אני חולה עליו. מני, אתה הגיבור המוזיקלי שלי).
אומרים שכל ילד הוא עולם. תארי לך עולם כמו כדור הארץ – חתיכת משקל – ועכשיו תדמייני את המשקל הזה כפול שש על הכתפיים השבריריות שלך. ותדעי לך, אני כבר כמה חודשים מתאמנת אצל מזי מיצהר ואכן יש שיפור בשרירי הכתפיים שלי, אבל שישה עולמות? מה אני, מרת עולם?
אני מבינה אותך. את החשש להיות בהיריון, עם הצרבות והבחילות ומי יפנה לך מקום באוטובוס. את הלידה וכל הבלגן שסביבה, והסרטים עם ההנקה והשאיבות ואחר כך לגמול אותו ומטרנה וטיטולים ושוב גמילה. והנה הוא בא אלייך למיטה וגם מזה צריך לגמול אותו, וזה עוד לפני שדיברנו על גיל ההתבגרות והשלבים הבלתי נסבלים שבאים לפניו, וכמות הכוסות והצלחות מסרוויסים מפוארים שהתנפצו בגללם לרסיסים ושיעזו לברוח לפני שהם יתכופפו מיד להרים הכול! כולל את כל חלקיקי הפליימוביל שפיזרתם! לפני שאני שמה הכול בפח!
נכון, ילדים מצטלמים יפה ויש בגדים חמודים וקרמים בריח תינוקות שאי אפשר לעמוד בפניהם. תינוק יכול להיות קישוט נפלא לחיים, אבל אני מבינה לגמרי למה להימנע מזה. בטווח הארוך, צריך אומץ כדי להביא ילד לעולם.
הקרב על המילקי
אני לא רוצה לצייר עולם אוטופי. אני לא אמא ותיקה שבאה לשווק לך הורות כאילו זהו מוצר יוקרה ליחידי סגולה בלבד. כאילו זהו מועדון שווה עם הטבות ופינוקים בלבד. נשים את זה על השולחן: ילדים הם פרויקט ארוך שנים, התחייבות בלתי כתובה, בור ללא תחתית, השקעה שאת לא יודעת את תמורתה. המחיר, או־הו המחיר.
ברור שיש גם הרבה דברים טובים לומר על הורות. אני אמא כבר 14 שנים. לא יכול להיות שזה הביא לי רק דכדוך וסבל
אני מבינה אותך, אמא בפוטנציה: הורות היא לא דבר מושכל. זאת אומרת, לא תמיד. לא רק. יש שיגידו שזה הייעוד שלנו, שזה הטבע. יש שיקראו תיגר עליו, על הטבע הזה, כנהוג בימינו לכפור בכל מה שטבעי ונורמלי. וכן, במקרה של הילודה זה אולי קצת מוצדק. למה לתת את השנים היפות שלך למישהו אחר שאת אפילו לא מכירה, לאוכל חינם כפוי טובה שלא מוציא מילה מהפה ואז מדבר שטויות ואז פשוט נוהם לכיוונך ולא מפסיק לטרוק דלתות?
ברור שיש גם הרבה דברים טובים לומר על הורות. אני אמא כבר 14 שנים. לא יכול להיות שזה הביא לי רק דכדוך וסבל. אבל כרגע, בעיצומה של חופשת הפסח, בא לי להזדהות איתך. אילו בקרים ארוכים ומרווחים היו יכולים להיות לי אילו הייתי מקשיבה לקולות האלו ונמנעת מלהביא ילדים! איזה טיול מסביב לעולם הייתי יכולה לארגן לי ולבעלי (המנוח) אילו הייתי ללא המחויבות הזאת, שהיא קצת כמו קולר ושלשלת – מחויבות שכובלת אותי אליהם בכל פעם מחדש!
אומרים שילדים זה שמחה. זה נכון, לפעמים. לא בהכרח, לא כעובדה מדעית מוכחת. זה שמחה כמו שזה עצב, כמו שזה כעס ועצבים ולכלוך והלם. מי גנב לי את המילקי מהמקרר, הרי כתבתי עליו "לאמא בלבד"!
אז אני מבינה אותך ואת ההתלבטות שלך. ואם תחליטי לוותר על זה, זה לגמרי הגיוני. וגם תמיד תוכלי לשנות את החלטתך: תוכלי להכיר בזה שאפילו שכל מה שכתבתי כאן הוא נכון, שום דבר בעולם לא יוכל אף פעם לתת לך כוח לקום בבוקר ולחייך, לרקוד, לשיר ולאכול, יותר מחיבוק מתמסר של ילד.
תאמיני לי, בדקתי. וכך היה בכל פעם שכאבתי, נשברתי, התאבלתי וחיפשתי מה ייתן לי כוח, מה יאיר לי מחדש את האפלה שכיסתה את השביל שאני פוסעת עליו.
היו דברים – כמו שיחה טובה עם חברה או איזו כוסית יין משובח. זה עוזר. קצת. לכמה רגעים. עד שגיליתי את המַטען האנושי הזה הקרוי ילדים. עד שבאיזה בוקר קשה אחד אחרי פיגוע או סתם לילה גדוש חלומות, ביקשתי מאחד מילדיי נשיקה, חיבוק, צחוק או אפילו סתם חיוך, וכל הכוחות חזרו אליי בבת אחת.
גיליתי כמה כוח אפשר לקבל מציור ילדותי של בוב ספוג צבוע בתכלת עם צבע שיוצא מהקווים והכותרת "עני עוהב עוטח" – הטעויות במקור.
אני מבינה אותך, אמא מתלבטת, על הרצון להשאיר את חייך בידייך, ולהימנע מלפצל את ליבך לזאטוטים קטנטנים. אבל רק זכרי: כשהוא יישבר לבסוף, רק ילדים ידעו למצוא בשבילך את אותם הרסיסים הקטנים האבודים ולהשיב אותם למקומם.
אומרים שילד הוא עולם ומלואו. עכשיו תדמייני חיבוק מעולם כזה. אני הכפלתי בשש, אבל אפילו רק שניים או אחד. שווה, לא?
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
