שוק הדעות הישראלי עבר מהפך דרמטי. עד לא מכבר, החלוקה בו הייתה קבוצה מול קבוצה. שבט מול שבט. אדומים מול כחולים. השתייכות לקבוצה נכרכה בקבלת מערכת הדעות שלה; קראו לכך "פוליטיקת הזהויות". ההצבעה לכנסת הייתה פוזיטיבית, כדי להיות חלק מקבוצה, והעידה על שיוך המצביע יותר מעל תמיכתו במפלגה. כך התרגלנו מאז קום המדינה לימין מול שמאל, ליכוד מול מערך, דתיים מול חילונים.
זה נגמר. את התקופה החדשה אפשר לכנות "פירמידת המחלוקות". אנשים לא מגדירים עצמם לפי דעות או השתייכות, אלא לפי מה שהם לא ומי שהם לא: המחלוקת היא הגדרת הזהות. אפשר לדמות זאת למשחק כדורגל, כשכל השחקנים הם שחקני הגנה. איש אינו רוצה לכבוש שער, אבל הקבוצה כולה, בחולצות בצבעים שונים, מתמקדת במאמץ שהקבוצה היריבה לא תכבוש.
פירמידת המחלוקות היא בעצם שכלול של תרבות הרשת החברתית. בפייסבוק ובטוויטר קיים קידום מובנה לדעות מקטבות, כולל קידום ספציפי למילים מעוררות מחלוקת. פוסטים חיוביים נחשפים פחות מפוסטים פרובוקטיביים ומעוררי מדון. אנשים מסמנים יותר לייקים לדעות מעוררות מחלוקת כדי לסמן לְמה הם מתנגדים, וכך הם בעצם מפיצים את הרעיונות הללו.
נכון, זה איננו תקדים ישראלי, אם כי ישראל שכללה זאת, אומת סטרטאפ שכמותנו. גם בארה"ב בחרו את ביידן בהצבעת "דווקא" מול טראמפ, בצרפת עלתה לה־פן לסיבוב השני מול מקרון, ובהונגריה התאחדו כל המפלגות, מכל הצדדים, מול אורבן. ישראל, כמדינה מקוטבת עם שתי מפלגות שלטון מסורתיות, שכללה את המודל והפכה את פירמידת המחלוקות לחזות הכול, עד כדי קואליציה חסרת תקדים.
הפירמידה הישראלית מכילה שלוש מחלוקות המובילות את חלוקת הציבור בישראל, לפי סדר העדיפויות הבא, מהחשוב אל הפחות חשוב: 1. פרו־ביבי מול אנטי־ביבי. 2. מסורתי מול ליברלי. 3. ימין מול שמאל. המחלוקת בשאלת נתניהו קודמת למחלוקת בשאלת מסורתי־ליברלי, ושתיהן קודמות לשאלת ימין־שמאל.
בהתאם לכך, השיח הקלאסי של ימין מול שמאל נדחק לשוליים. יש שיגידו שהעם הפך לימני בגלל גלי הטרור; אחרים יטענו שאנשים מגדירים עצמם כימנים כהגדרה פסיבית של ברירת מחדל "לאומית"; אבל החלוקה של ימין מול שמאל אינה מאפיינת עוד את המבנה הפוליטי, ועברה להיות פנימית וכמעט שולית בפירמידת המחלוקות. אחד האירועים המסמלים זאת התרחש כשלקראת העברת "חוק האזרחות" קמה קואליציית ימין אד־הוק לצורך העברת החוק, ומיד התפרקו חלקיה וחזרו לריב ולהתכתש.
גם השיח הקלאסי של דתיים מול חילונים נדחק לשוליים. יש דתיים על הרצף, ויש חילונים על הרצף. לא במקרה הקואליציה הנוכחית מכילה דתיים ליברלים וחילונים ומוסלמים שמרנים, אך אינה כוללת יהודים דתיים שמרנים או מסורתיים חילונים. בפירמידת המחלוקות, לבנט, לפיד ומיכאלי יש יותר במשותף מאשר לבנט ודרעי.
וכך, התוצאה של פירמידת המחלוקות יצרה ממשלה חסרת תקדים: קואליציה של מתנגדי נתניהו, המורכבת מימין ושמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים, כשהמשותף לכולם הוא היותם אנטי־נתניהו. היא עיצבה מחדש את המדינה כאשר אפשרה לאנשים לא לתמוך באג'נדות, אלא להתנגד יחד לאג'נדות יריבות: אם אני מתנגד לנתניהו ותומך בשלמות הארץ – אני יכול לחבור למי שמתנגד לנתניהו ותומך בחלוקת הארץ. אם אני תומך ברפורמת הגיור, אני יכול לחבור למי שחושב שיש לתקצב משפחות מחבלים. סוציאליסטים וקפיטליסטים יכולים לחיות יחד כל עוד בסיס הפירמידה מחבר אותם, כי שאלת ביבי קודמת לשאלת המסורת, שקודמת לשאלת ימין מול שמאל.
אפילו פרימת הקואליציה משקפת את הפירמידה החדשה: יו"ר הקואליציה פרשה מהקואליציה שניהלה על רקע "פגיעה בערכי היהדות". לא על רקע ימין־שמאל, סוגיה שנדחקה לקרן זווית ואינה סיבה מספקת לשבירת המבנה החדש.
פירמידת המחלוקות היא זמנית, אבל מנהלת אותנו כבר ארבע מערכות בחירות. היא לא מקרה פוליטי רגעי אלא אירוע פסיכו־פוליטי ישראלי. אפשר להניח שגם כשמרכיבי הפירמידה ישתנו, למשל אחרי פרישת נתניהו, ייכנסו משתנים חדשים לתוכה. הכרה בפירמידת המחלוקות היא צעד ראשון לניהול המשבר הפוליטי המתמשך. ובכלל, אחרי כל הנגד, לא יזיק להחליט גם על מה אנחנו בעד.
