מאז שעידית סילמן הודיעה על פרישתה מהקואליציה, עסוקים הפרשנים באולפנים בניסיונות להעריך כמה זמן הממשלה תשרוד. לדבריהם זו שאלה של כמה שבועות, לכל היותר כמה חודשים, עד לנפילת הממשלה, וכל שנותר הוא לחכות ולראות מי יהיה האיש שיסתום את הגולל על כהונתה. אבל למען האמת, בשבוע החולף התברר שהממשלה כבר נפלה, והאחראית לכך היא סילמן.
המציאות האזורית היא שסיפקה את הראיות לכך. רצו הגורל, המזרח התיכון ושנאת היהודים – ומצאנו את עצמנו מול גל טרור שגבה את חייהם של 13 ישראלים בתוך שלושה שבועות, ושכלל תקיפת יהודים ברחובות ירושלים ומהומות חוזרות ונשנות בהר הבית. ועדיין, לא אלה הם שמעידים על נפילת הממשלה, אלא התגובה הבינלאומית לאירועים הללו.
לו הייתה ממשלה בישראל, או לו היה עתיד לממשלה הזו, הרי שבנות ברית או מדינות בעלות אינטרסים היו מבקשות לשמור על קשר טוב איתה, ולתחזק אותו באמצעות העברת מסרים בינלאומיים רשמיים כמו "אנו מצרים על המצב", "קוראים לשני הצדדים לנהוג באיפוק", "אלימות אינה הדרך לשלום", ומשפטים מקובלים אחרים. לא זה המצב. להפך, לנגד עינינו אנו רואים מדינות ומנהיגים שסוגרים כל פתח ליחסים עתידיים עם ישראל תחת הנהגת הממשלה הנוכחית, כי גם הם מבינים שאבד עליה הכלח.
הנה, למשל, טורקיה של ארדואן, שאך לפני חודש חיזרה אחר הרצוג, שוב משחררת איומים. איחוד האמירויות, שבנט ולפיד השתבחו בחיזוק היחסים איתה, זימנה את השגריר באבו־דאבי לשיחת נזיפה, וחברת התעופה שלה ביטלה את השתתפותה במטס יום העצמאות שלנו, מן הסתם לא על דעת עצמה. גם עבדאללה מלך ירדן, שבכירי הממשלה התאמצו קשות לזכות בליבו, הבין שההשקעה לא שווה. אפילו האמריקנים, חבריו הטובים של לפיד, מריחים באוויר את ניחוח הבחירות. מדוע השגריר האמריקני בישראל נפגש עם נתניהו דווקא השבוע ולא לפני חודש? משום שגם הדמוקרטים, שאינם חובבי נתניהו גדולים, מאמינים שהממשלה הזו כבר נפלה ושאנו עדים כעת לפרפורי הגסיסה שלה. מעבר לפינה הם רואים את נתניהו חוזר לשלטון.
אלמלא פרישת סילמן, כנראה לא היינו חווים מתקפה בינלאומית כזו. לכל השחקנים הבינלאומיים היה אינטרס לשמר את הממשלה הזו ולגונן עליה. כזכור, עד לא מזמן האמריקנים ביקשו מהפלסטינים לחכות עם פתיחת הקונסוליה במזרח העיר ועם יוזמות אחרות, עד שהממשלה תעביר תקציב. כעת אנחנו כבר לא שומעים זמירות שכאלו.
לכאורה, אך טבעי הוא שמדינות ערב יגנו את ישראל במצבים שכאלה, ולו כדי לרצות את עמיהן. גם אם נתניהו היה עכשיו ראש הממשלה היינו שומעים גינויים, אבל קשה להאמין שבאותה עוצמה (למעט אולי מירדן ומטורקיה). מזרחן מוכר הפנה אותי השבוע לבלוגר הסעודי מחמוד סעוד: "לאן הוא נעלם?", שאל רטורית. לסעודים כבר אין אינטרס לתחזק אותו, כי נתניהו הלך ומבחינתם בנט כבר אינו רלוונטי, ודאי לא כשהממשלה הזו מקרטעת לסוף דרכה. נשאר רק להכריז על שעת הפטירה ולסמן בסרט צהוב.
הפרישה של סילמן מהקואליציה הדהדה עד לארמונות ולפרלמנטים בעולם. כולם מבינים זאת – אזרחי ישראל, המלך עבדאללה, ארדואן, מדינות המפרץ, האמריקנים – מלבד אדם אחד שעדיין ממאן להכיר במצב העגום: ראש הממשלה. חוסר המודעות שלו למצבו מוזר ואף מפליא.
לעומתו נראה שלפיד, ליברמן וסער כבר מבינים את המצב, ומנסים לשפר עמדות לקראת הבחירות. מבחינתם אולי כדאי למשוך עוד קצת זמן, לראות את בנט מתבוסס בבוץ, ובינתיים לחשב את דרך החילוץ הנכונה ביותר עבורם. נקווה שיחליטו מהר. הימים הם ימי פגרה ולכן הכאוס הפרלמנטרי עוד לא נראה לעין, אבל תכף, עם תחילת מושב הקיץ, נצפה בו במלוא הודו ועליבותו.
