נפתלי בנט מומחה בזיהוי הזדמנויות. האקזיטים שלו בהייטק ובפוליטיקה היו תוצר של זיהוי המציאות, יזמות ופעולה מהירה. כעת נדמה שהמצב התהפך: בנט הוא האחרון להבין שממשלתו סיימה את דרכה. ראש הממשלה מנסה באופן נואש כמעט לתפור בגסות את קרעי הקואליציה אחרי שעידית סילמן פרשה ממנה, רע״ם ״הקפיאה״ את חברותה בה, וכמה סטודנטים חופשיים כמו אלי אבידר לא מסתירים את תחושות הזעם כלפיו.
היו שהמליצו לו לנסות עוד אקזיט, או לפחות לחתוך הפסדים: במקום לראות את ממשלתו נופלת בידי אחרים, להיות הראשון שחותך בעילה אידיאולוגית־ביטחונית שתאפשר לו להגיע לקלפיות מעמדה נוחה מעט יותר. אבל בנט מעדיף אסטרטגיה אחרת: עד עכשיו התמקד בשמירה על מספר האצבעות שלו בכנסת, אחרי שחוסר ריכוז של כמה ימים עלה לו בהפתעת סילמן, אך בקרוב הוא ינסה לפנות גם לציבור תומכי הממשלה ויזכיר להם את החלופה, שאינה קיימת באמת לשיטתו. אם זה לא יועיל לתחזוק הממשלה, זה לא יזיק לתחילת מסע הבחירות. רמז לכך אפשר למצוא בהתכתשות הפומבית עם נתניהו בטוויטר השבוע, שעמדה בניגוד למאמציו בחודשים האחרונים להימנע מעימות ישיר עם ראש האופוזיציה, אבל נועדה להשיב כעת מלחמה במאבק על דעת הקהל.
אולי אין לו כבר מה להפסיד. לשכת ראש הממשלה היא היעד האחרון. בניגוד לעבר, כבר אין לו לאן להשתדרג ולכן כל מאמץ לשימור מעמדו שווה, גם בשביל שבועות או חודשים בודדים בלבד.
ויש עוד הסבר, קונספירטיבי יותר: בנט לא ממהר לפרוש כי הוא מעדיף שהצד השני יעשה זאת. אם הקואליציה תפורק והכנסת תפוזר בידי רע"ם, שנחשבת לחלק מהאגף של לפיד בממשלה, בנט אמור להישאר בלשכת ראש הממשלה גם במהלך הבחירות. ההסכם הקואליציוני מעביר את ראשות הממשלה לראש הממשלה החליפי רק אם החוק לפיזור הכנסת ייתמך בקריאה שלישית בידי שניים מחברי הגוש של בנט. יחד עם סילמן, די בעוד אחד מהשלישייה של ימינה – ניר אורבך שנפש בפסח בסיני, אביר קארה שטס לדובאי ואיילת שקד שנשארה בארץ – כדי להכריע אם לפיד ייכנס ללשכת ראש הממשלה בתקופת המעבר. בתרחיש סביר של היעדר הכרעה בין הגושים, חודשי המעבר הללו עשויים להיות ארוכים מאוד.
לא רק בנט בורח מבשורת פירוק הממשלה. גם כמה מחבריו בפורום ראשי מפלגות הקואליציה שותפים להערכה, ואולי למשאלת הלב, שיוכלו לשרוד את המושב הקרוב. רגעי ההכרעה לשיטתם הם פחות או יותר בזמן קריאת השורות האלה. בכיר בממשלה טוען שאם שורדים את יום שישי – שביעי של פסח – בלי פיצוץ נוסף בהר הבית ובקואליציה, אפשר גם לצלוח את מושב הקיץ ולהעביר תקציב חד־שנתי. הבכיר מתעלם מכך שכל אחד מהשבועות הקרובים הוא נקודת מבחן: אחרי שישי הזה יגיע שישי הבא, ואחריו – עיד אל־פיטר, בשבוע שחלים בו ימי הזיכרון והעצמאות. מיד אחר כך – שנה לפרעות מאי. עד יום ירושלים כמעט כל יום הוא נקודת יציאה. מישהו בסוף יקפוץ.
מנסור עבאס אומנם נאחז בקואליציה לא פחות מבנט, אבל אחיזתו במפלגתו שלו מתפוררת. בבוקר כינוס מועצת השורא שידר ללפיד ולבנט שהמצב בשליטה, בצהריים העביר מסרים בהולים על משבר אמיתי. וליד טאהא ומאזן גנאים מלכתחילה התחברו פחות לקונספט של הממשלה, ולא יצטערו אם תפורק בשם "המאבק על אל־אקצה". הפתרון שמצא לבסוף – "הקפאת" חברותה של רע"ם בממשלה ובכנסת בימי פגרה, כשאין לכך כל משמעות – לא הפתיע את שותפיו לממשלה. טביעות אצבע של גורמים אחרים, מחוץ לרע"ם, ניכרו בפטנט הזה – ברוח מכירת החמץ לגוי – שמאפשר לעבאס ללכת עם ולהרגיש בלי. רק שבמקרה הזה עבאס לא קונה אלא מוכר לשבוע או שבועיים את חברותו בממשלה, כשהכול נשאר באותו מקום. גם הוא יודע היטב שכמו חג הפסח, גם הפגרה תסתיים – והצרה הקואליציונית תשוב להיות שלו.
בשיחות סגורות העריך בנט ש"יש 50 אחוז שעידית תחזור", אולי כדי להפיח תקווה בשאר פליטי ימינה, אולם המשך מסע הדילוגים של סילמן בחול המועד מלמד שאלו תקוות שווא. היא לא תשוב. לו"ז החג שלה היה עמוס במיוחד. הוא נע בין מערת המכפלה לחומש, וכלל פגישות אישיות עם רבנים, ובכללם הראשון לציון הרב הראשי יצחק יוסף, וגם הזמנה רשמית למעמד "הקבלת פני רבו" עם כמה מהבולטים ברבני הציונות הדתית.
אם פניה של סילמן לליכוד, מעשיה מכוונים עמוק אל מפלגת הציונות הדתית. לפני כמה חודשים היא נאלצה להכחיש דיווחים על משא ומתן לשריון עתידי ביש עתיד והסבירה שהיא אשת מרכז, אך בחג הזה הצטלמה שוב ושוב לצד ח"כ איתמר בן־גביר. חבריה לשעבר בממשלה תהו על הזיגזג, שמשום מה לא הפריע להם כשהייתה חלק מהקואליציה, אבל ההיסטוריה שלה עם בן־גביר אינה חדשה. ארבע שעות הפרידו בינה ובין ריצה משותפת איתו ברשימה אחת ערב הבחירות לכנסת ה־23 ("מועד ג'"). הצמד הצטלם אז לסרטון משותף, כשהרב רפי פרץ ובן־גביר חתמו על ריצה משותפת של הבית היהודי ועוצמה יהודית. כמה שעות אחרי הסרטון ההוא נטש פרץ את בן־גביר, בלחץ נתניהו, וחבר לבנט ולסמוטריץ' שכרתו אז ברית לריצה משותפת בימינה. סילמן עצמה נטשה את פרץ ואת הבית היהודי, והשתבצה באותה רשימה רק מטעם הימין החדש, מה ששדרג אותה מקום אחד במעלה הרשימה. השאר היסטוריה. ואולי דווקא ההיסטוריה הזאת, רווית התהפוכות, היא הבסיס לתקווה שבנט נאחז בה עכשיו.
אם לא די בקריסה הפוליטית, גם הפריחה הדיפלומטית שהצמרת המדינית התפארה בה חטפה השבוע כמה חבטות. הסטירה המעליבה ביותר הגיעה משכנתנו במזרח. בחודשים האחרונים כל ההנהגה הבכירה של ישראל עלתה לארמון המלוכה ברבת־עמון: הנשיא יצחק הרצוג התקבל במסדר ובדגלים. ראש הממשלה בנט, שר החוץ לפיד ושר הביטחון גנץ ביקרו גם הם, חלקם יותר מפעם אחת. ההסכם הנדיב להזרמת 50 מיליון קוב מים בשנה לירדן הוגדר בפי שר החוץ ״שכנות טובה״. אותו שכן גמל לו השבוע בהסתה, בעידוד האלימות והטרור ובהפצת שקרים נגד ישראל.
מאחורי הקלעים של המשבר הזה עומד תסכול ירדני מתמשך מסירוב ישראל להכניס ספר קוראן מטעם המלך לשטח ההר. כפי שפורסם בעבר לפיד כבר הסכים עקרונית לבקשה הירדנית, אבל בנט בלם את הפגנת הריבונות הזאת. מאז הירדנים מנסים בכל דרך לשנות את ההחלטה. גורם מדיני בכיר סיפק הסבר נוסף להסלמה: את עבדאללה החושש לכיסאו הלחיצו קריאת תיגר מצד הנסיך חמזה – בן דודו של המלך, שנעדר מהמדינה בשל טיפול רפואי – לצד חתימת יותר משמונים חברי פרלמנט על הקריאה לגירוש השגריר הישראלי. גם אם ההסברים האלו נכונים, בירושלים לא יכולים להסתפק בהם. עם כל הכבוד לאלבום התמונות ולמפגשים המדיניים המחויכים, הם לא תחליף למדיניות.
