פסטיבל עין-גב מעולם לא זכה לתשומת לב רבה כל כך. נוף כנרת מושלם, מוזיקה טובה וקהל מדוגם לפי טעמו האישי של שלמה גרוניך. "הסתכלתי על הקהל ואמרתי, 'כזה קהל אני רוצה תמיד', אתם כל-כך אשכנזים כאלה", אמר גרוניך כבר בראשית הופעתו, וזכה לצחוק שבע רצון מצד הקהל המוחמא. "אין פה אפילו צ'חצ'ח אחד!" התרשם מלך שבא דאשתקד, האיש שידע לתרגם את שירת הנדודים של העלייה מאתיופיה לדור הבורגני של שנות התשעים. הודות למנחת האירוע, המגישה נסלי ברדה, הפיאסקו הזה נחשף ונעצר. כנראה גם הקריירה של גרוניך.
מי מהמאזינים טוען לגזענות, מי מהקהל טוען שגרוניך בכלל התבדח על חשבון הקהל האשכנזי המנומס שלו, וכולם מסכימים שמדובר באמירה עבשה שהייתה עוברת בקושי בשנות השמונים. 12 שעות אחרי האירוע המתוקשר, המשפחה טענה שהיוצר המוכשר סובל משטיון. איך אומרים אצלנו? נכנסה דמנציה יצא סוד. אלא שבמקרה של גרוניך מדובר בסוד גלוי, למי שרק הקשיב.
שנות השמונים של המאה הקודמת היו מאתגרות עבור היוצר שכמו אמנים רבים אחרים, לא הצליח לצלוח את משוכת הרדיו עוד לפני שהמילה פלייליסט תפסה בארץ הקודש. הוא היה כבר אז זמר ותיק, מוכר ומוערך, ובכל זאת בתחנות הרדיו אמרו לו: אנשים רוצים שירים פשוטים. השירים שלו, מתברר, היו אליטיסטים מדי, מורכבים מדי לשידור הציבורי. כפי שגרוניך העיד על עצמו, טענה זו הביאה אותו לכתוב את שיר המחאה: "שירים פשוטים". שיר מחאה נגד הקהל הישראלי, נגדנו.
"כולם רוצים שירים פשוטים", כתב גרוניך, "שירים בשני אקורדים. כולן דורשות מילים פשוטות שלא אומרות לי שום דבר". גרוניך לא ביקש להכיר או להבין את המילים הפשוטות לכאורה; הוא ביקש שיכירו ויקבלו את המורכבות שלו. על הדרך לעג להרגלים הקטנים והפשוטים לא פחות של עם רדוף מהדורות חדשות: צפייה קולקטיבית במשחק השבוע, בתוכנית "שעה טובה", בילוי שגרתי במסיבה בשכונה. "כולם רוצים שירים פשוטים", חתם גרוניך את שירו, "אז קחו, אז קחו". כפי שציין גרוניך בראיונות בשנות האלפיים, למרבה האירוניה שיר המחאה הזה הפך ללהיט. הוא הרי נכתב בלי יותר מדי אקורדים ובקצב מקפיץ. אתם יודעים, שיר פשוט.
נוכח הדברים, ייתכן בהחלט שגרוניך לא התכוון להתגזען על מקבץ עדות מסוים מאוד בדבריו, אלא יותר מזה: הוא נתן ביטוי לתחושתו הפנימית כלפי הטעם הישראלי השגור. הצ'חצ'חים שלו הם חובבי עומר אדם ואיל גולן, אבל גם מתלהבי כוורת, ושלמה ארצי. הזעם שלו על גל"צ וקול ישראל בשנות השמונים לא היה משום שהם פיזרו צלילים מזרחיים לאוויר העולם, רחוק מזה. לא היצירות הטרידו אותו; אלה המאזינים שלא היו טובים בעיניו. יש לו סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל-אביב, לא בשדרות, לא בבית-אל ואפילו לא ברמת-גן.
החלק הפוגעני ביותר בשירו המיתולוגי של גרוניך מופיע לקראת הסוף: "להיות נחמד כדאי, כי עם ישראל עוד חי". ברוב ציניותו לעג היוצר לסחבקיות המקומית, לטעם הכמעט-אחיד, לשותפות הדביקה של אלה שיש להם סדר יום קבוע וזהה כמעט לזה של השכנים שלהם.
נראה שזה בדיוק מה שגרוניך ושאר מזלזלי מזוזות וקמעות לא מבינים. שם, בתוך הישראליות הסחבקית הזו יושבת כל החכמה כולה. במערבל הבטון הקשוח של מדינת ישראל שהכניס לתוכו אינספור אקורדים ובכל זאת הצליח לייצר מנגינה הרמונית אחת. הצלילים שלנו מתנגשים אלה באלה, מאתגרים את המנצח שמבקש להוציא מהם יצירה הטרוגנית ואחידה; אבל האתגר הזה לשלב בין הנבל לדרבוקה, בין חליל הצד לתופים מוציא מעצמו יצירה משובחת ומעניינת בהרבה מאלה שדאגו לעצמם לקירות אקוסטיים. ואולי זו משימה מורכבת מדי בשביל מי שהמונח "עם ישראל" קצת גורם לו לגרדת. אולי המבקרים המדוברים מבקשים לעצמם אתגרים יותר פשוטים.
