נחל בצפון הארץ. חול המועד, המוני מטיילים גודשים את הנקיק שמוביל לבריכת מים קרים וצוננים. באמצע הנקיק, סולם ברזל אחד שהתקינה רשות שמורות הטבע לטובת צליחת הסלע שמונע מעבר למעלה או למטה. קבוצות שהתחילו מהכיוון האחד נתקלות בקבוצות שהתחילו מהכיוון האחר, והתוצאה היא פקק אנושי ארוך שלא נראה כי יש לו פתרון. נחלצנו שניים – אני מהקבוצה האחת ומישהו מהקבוצה השנייה, אני למטה בתחתית הסולם, הוא למעלה – והתחלנו לכוון את התנועה יחד. עשרה עולים, עשרה יורדים, הכול תוך זירוז מתמיד, ובתוך כעשרים דקות חילצנו את שתי הקבוצות.
נפגשנו בסיום, טופחים זה על כתפי זה, מברכים על שיתוף הפעולה המוצלח, אומרים תודה והמשך חג שמח. רגע, הוא אומר לי, אתה מוכר לי. אתה לא הימני ההוא מהטוויטר? עד מהרה התברר ששנינו חסמנו זה את זה לא מזמן. אני כתבתי ציוץ עוקצני, הוא הגיב באיזו קללה, אני חסמתי, הוא חסם בחזרה. רגע של מבוכה, חיוך של התנצלות, סיכום להסרת החסימה כשנעלה מהנחל ונחזור לקליטה סלולרית, ושוב חג שמח.
לא סוד הוא שהרשתות החברתיות הפכו אותנו לאנשים אחרים כשאנחנו מול מקלדת המחשב או הסלולרי. אנחנו חדים יותר, בוטים יותר, כותבים לאנשים דברים שמעולם לא אמרנו ולעולם לא נאמר להם בפנים. האלגוריתמים של פייסבוק, טוויטר וכל השאר מכירים את הדחפים האנושיים האפלים הללו, של התאווה לעוד לייק, לעוד שיתוף, ומכניסות אותנו בכל פעם מחדש לקורַאלֶס, נתיב הפרים בדרכם לשחיטה, שכולו הקצנה וקיטוב.
מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת אטלנטיק מאת הפסיכולוג החברתי היהודי־אמריקני ג'ונתן היידט משווה את מצבנו כיום ברשתות החברתיות למצבה של האנושות לאחר התפרקותו של מגדל בבל. כמו אז, גם היום אנחנו חיים בקבוצות קטנות שלכל אחת מהן שפה משלה, עולם ערכים משלה, גיבורים ונבלים משלה. אין לנו כמעט יכולת להבין את הקבוצות האחרות, אלה שחושבות אחרת מאיתנו. האמת שלהן אחרת, האמונות שלהן נראות לנו בלתי סבירות על גבול השיגעון, והן רואות בנו בדיוק את אותו הדבר. כפתורי ה"לייק", ה"ציוץ מחדש" וה"שיתוף" שהומצאו לקראת סוף העשור הקודם האיצו בכולנו תהליכי הקצנה, בוטות והתמכרות, שהפכו אותנו לדמויות שלא תמיד נעים להסתכל בהן במראה.
קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו. אזרחי העולם לא יוותרו על האפשרות להציג לכל אלפי עוקביהם את ארוחת הערב שאכלו, או את דעתם הנחרצת על המסעדה ועל השירות הנורא שקיבלו בה. הימין הישראלי לא ישמוט מידיו את היכולת לתקוף וירטואלית את ראש הממשלה ושר החוץ, והשמאל לא ייטוש את הכלי שמאפשר לו להזכיר שוב ושוב שגם בממשלה הקודמת אירעו דברים דומים. אז מה עושים?
היידט מציע כמה דברים. ביניהם, חיוב כל משתמש ברשת החברתית להיות אדם מזוהה, באופן שיעצור לכל הפחות את רשתות ה"בוטים" שמעצימים עוד יותר את הכאוס והמהומה ברשתות, מכל הכיוונים. הוא גם מבקש להגביל את גיל הכניסה לרשתות החברתיות ל־16, וממליץ להורים לשחרר את ילדיהם לפעילות ספורט ולמשחק מחוץ לבית עם ילדים אחרים כך שיחיו גם את החיים האמיתיים ולא רק את חיי הרשת; הוא קורא לפתיחת קוד האלגוריתם של הרשתות לחוקרי אקדמיה (הצעה שפרופ' ניר שוולב דיבר עליה בריאיון במוסף דיוקן לפני שלושה שבועות), ובעיקר טוען שהתיקון חייב להגיע מלמטה, מהחברה. האנשים שמאכלסים את הרשתות הם אלה שצריכים להביא לשינוי.
את מאמרו מסיים היידט במשפט: "אנחנו לא יכולים לצפות שהקונגרס וחברות הטכנולוגיה יצילו אותנו. עלינו לשנות את עצמנו ואת הקהילות שלנו".
אלה מילים גדולות שספק אם אפשר לפרוט לפרוטות שבסופן מעשה. אז הנה הצעה למעשה ישראלי: יש שלושה ימים בשנה שבהם הרשתות החברתיות הופכות לשפויות, אוהבות אדם ומלאות ברוך ותום: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, ויום העצמאות. יום השואה יתקיים ביום חמישי הבא. שבוע לאחר מכן יגיע יום העצמאות. האם אנחנו מסוגלים לקבל על עצמנו לקחת את השבוע הזה, היחיד בשנה, להיאחז בשני קצותיו ולנסות לשנות משהו? ואני לא מדבר על התנזרות, על הודעות "יצאתי לדיאטת טוויטר ופייסבוק תשתדלו להיות טובים עד שאחזור". הכוונה היא להמשיך להיות שם, להמשיך להגיד את דעתנו, אבל כל הזמן להיות עם הראש והלב קצת אחורה לעבר יום השואה, וקצת קדימה לכיוון יום הזיכרון ויום העצמאות.
האם נגלה שאיבדנו לגמרי את היכולת לצייץ או לכתוב פוסט בלי שתהיה בו איזו דקירה כואבת לצד השני? האם כשננסה לכתוב ציוץ קצת פחות אלים ונראה שכמות הלייקים יורדת, נתנהג כמכורים ונחזור לסורנו? יכול להיות. אבל אז לפחות נדע שזה המצב, וכידוע, הכרה בבעיה היא חצי הדרך לפתרון. אבל יכול להיות שנגלה שבעצם נחמד יותר להיות קצת פחות קוצני. שפתאום הצד השני כותב תגובות שיגרמו לנו לחשוב עליו לא כעל הצד השני אלא כאח או אחות שפשוט חושבים אחרת, אבל גם הם רוצים קודם כול בטובת המדינה והעם; בטובת כל מה שיצרו למעננו בדם, בעמל, בדמעות וביזע דורות שקדמו לנו, ושאנחנו קצת מתייחסים אליו כמובן מאליו רק בגלל עוד לייק. שבוע אחד, שגם ככה שלושה ימים ממנו מחייבים אותנו להתנהגות אחרת ברשתות החברתיות. האם אנחנו מסוגלים?
