נוכח המהומות שהתחוללו השבוע בהר הבית, אי אפשר שלא להיזכר באמירתו של המשורר אורי צבי גרינברג: "השולט בהר שולט בארץ". מאז שמוטה גור הצהיר "הר הבית בידינו", נשחקה גם הריבונות המעטה שמדינת ישראל התירה לעצמה בהר בעקבות מלחמת ששת הימים. הר הבית כבר לא בידינו, ואירועי השבוע היו רק תזכורת לכך, אף שממשלות ישראל לדורותיהן מעדיפות להתעלם מהדבר.
רוב אזרחי ישראל מעדיפים לשכוח מהר הבית, אבל הוא לא שוכח אותנו. שוב ושוב הוא תובע את עלבונו ולא מאפשר לנו להתעלם ממנו ולהתכחש לאמת שהוא נושא. ואם אנחנו מעדיפים לדחוף את ההר מתחת לשטיח בתקווה שהגיבנת לא תיראה עוד, הוא שולח את הערבים לחשוף אותה בפנינו.
קל מאוד להצית את המזרח התיכון, צריך רק לזהות את ליבתו. מי שמצית את ההר מצית את הארץ. כמו בחד גדיא המפורסם, הוא גורם בקלות לשרשרת של ניפוץ סיבות ומסובבים, כפי שראינו השבוע. לכן חמאס מעדיף לעורר מהומות בהר הבית מאשר לירות קטיושות בעוטף עזה. מבחינתו זה קל יותר, לא עולה דבר ויעיל לאין ערוך. כמה עשרות פעילים שמתסיסים את ההמון המוסלמי במקום ובזמן המתאימים, וכל המציאות הרעועה המאפיינת את ישראל מחשבת להישבר. זו דרכו של הר הבית: לנפץ לנו את האשליות ולהבהיר ששום יציבות לא תיתכן כל עוד אנחנו מתכחשים לו.
ראשית, הקואליציה. מנסור עבאס, עם כל כוונותיו הטובות המוצהרות, לא יכול שלא לאיים בפירוקה. כשמדובר באל־אקצה הוא חייב ליישר קו עם הרחוב הערבי. כך מצליח הר הבית לסדוק את יסודות הממשלה שמצבם רעוע בלאו הכי, ולקפד את ניסיונותיה להוציא את ישראל מהכאוס הפוליטי וליצור שיווי משקל מינימלי כדי שהממשל יוכל לתפקד. גם האופוזיציה מוסיפה שמן למדורה; היא לא יכולה להתאפק ומוכרחה לנצל את ההזדמנות לתקוף את הממשלה ולהאשים אותה במהומות. היו ימים שהאופוזיציה, גם זו של הליכוד, גילתה אחריות לאומית, אבל אלה חלפו מזמן.
הר הבית פורם בקלות גם את מרקם היחסים העדין והמורכב של ישראל עם המדינות הערביות במזרח התיכון. עבדאללה מלך ירדן לא יכול שלא לגנות את ישראל, וראש הממשלה ושר החוץ שלנו לא יכולים שלא להגיב ולגנות את הגינוי. גם מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי לא יכולים לעמוד מנגד וחשים חובה קדושה לירות לפחות קטיושה או שתיים (בינתיים) בשביל הפרוטוקול. אפילו נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, שנרגע לאחרונה ומנסה לשקם את יחסיו עם ישראל, נכנס לדיכאון עמוק בעקבות המהומות. "מה שקורה באל־אקצה הוא עצב גדול עבורנו", אמר.
כך פועל החד גדיא הזה; הצתת אש בהר הבית ממוטטת את כל הסדרים ומערכות היחסים הפוליטיים והמדיניים בתוך ישראל ועם שכנותיה, ומציגה אותם ככלי ריק. אך אירוני הוא שהכול התחיל, לכאורה, מחד גדיא ממש. גדי קטן שאחד מפעילי הר הבית הטעין על כתפו במטרה לצעוד איתו להר כדי לחדש את מצוות הקרבת קורבן הפסח. הוא נעצר בידי המשטרה, אבל זה הספיק לערבים שביקשו תירוץ למהומות. לא צריך להתבלבל. לא הגדי גרם למהומות, הוא היה רק התירוץ. בדיוק כפי שעליית אריאל שרון להר הבית בשנת 2000 לא הייתה הסיבה לפרוץ האינתיפאדה השנייה, אלא רק שקר תעמולתי.
הר הבית לא עומד להניח לנו. האמת שלו ממוטטת כל ניסיון לבסס את המציאות הישראלית על אמת זמנית, חלקית ומסולפת. עם זאת, ברור לחלוטין שאין כרגע בישראל שום כוח פוליטי שיכול לשנות מיסודו את המצב בהר הבית ולהשיב למדינת ישראל את הריבונות עליו. החברה הישראלית רחוקה מאוד מתודעה שתאפשר לה זאת. על השמאל הישראלי אין מה לדבר כמובן, אבל גם לא על מחנה הימין. הליכוד בצביעותו יכול לתקוף את הממשלה, אבל כולנו זוכרים מה היה כאן בזמן שלטונו. אולי אפשר לקוות שח"כ איתמר בן־גביר יודיע על העברת לשכתו להר הבית, פתרון הקסם שלו ושל תומכיו לכל בעיות הריבונות והמשילות בישראל, אבל גם זה לא מסתמן בקרוב.
ההר לא שוכח אותנו. כפי שהוא כפה עלינו את נוכחותו ואת האמת שלו במלחמת ששת הימים, על אף שכחתנו והתכחשותנו, הוא עתיד להכריח אותנו בדרכו שלו להחיל עליו מחדש את ריבונותנו, גם בעל כורחנו. אם לא היום – מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים.
