כמו באינתיפאדה השנייה, וכמו במבצע שומר החומות בשנה שעברה, מה שמצית גם השנה את העימות הישראלי־פלסטיני הוא הר הבית. יותר מכל אתר ונושא אחר, להר הבית יש פוטנציאל להצית מלחמת דת שתקומם עלינו את כל העולם המוסלמי, ובוודאי את חלקן הערבי. עובדה, כמה מהמדינות שכבר עשו צעדי פיוס ניכרים כלפי ישראל, ואף הסכימו להתעלם לשם כך מהסוגיה הפלסטינית, חזרו ופרסמו השבוע דברי ביקורת קשים כנגד ישראל.
כששאלתי בעבר מומחים לערביי ישראל מדוע לדעתם באינתיפאדה השנייה ובשומר החומות הצטרפו ערביי ישראל לעימות לצד הפלסטינים, התשובה הייתה: בגלל הדומיננטיות של סוגיית הר הבית. היה גם מי שציין שהר הבית נותר המקום היחיד בשטח "פלסטין" ההיסטורית שבו הפלסטינים מרגישים בעלי בית, ומכאן שלחשיבות הדתית נוספה גם חשיבות לאומית; מראשית המאבק הלאומי הפלסטיני – שנוהל בידי איש דת, המופתי חאג' אמין אל־חוסייני – שימש הר הבית להתססת המוני המאמינים.
מכיוון שכך, ומכיוון שתהליך התקבלותה של ישראל במזרח התיכון הוא התהליך החשוב ביותר עבורה מבחינה קיומית ואסטרטגית, בוודאי מול איראן, כדאי לנו לנקוט זהירות יתר בכל הנוגע להר הבית. אכן, ב־1967 הייתה כנראה הזדמנות פז לקבוע סטטוס־קוו שוויוני בהר, בדומה לזה שנקבע במערת המכפלה. אבל ההזדמנות הוחמצה, ואומות צריכות לפעול לפי התנאים ההיסטוריים הריאליים, לא לפי אלה המיוחלים.
מושכל חשוב נוסף: המאבק על זכות התפילה השוויונית בהר הבית, לצד המוסלמים ולא במקומם, הוא מאבק שכל אדם הגון לא באמת יכול להתנגד לו, לפחות ברמה העקרונית, ולכן יש לו סיכוי. לעומת זאת, הרעיון להקריב קורבן כלשהו בהר הבית משדר רצון להקים שם את המקדש, ופירושו של דבר חיזוק הטיעון המוסלמי שהיהודים באים בעצם לרשת אותם ולא לפעול לצידם, ולכך יתנגדו לא רק כל המוסלמים בעולם, אלא גם כל שאר העמים. לכן המאבק היהודי צריך להתמקד, לפחות בעתיד הנראה לעין, אך ורק בזכות התפילה, ומכיוון שהסטטוס־קוו שנקבע ב־67' אינו מאפשר אפילו את זה, גם המאבק הזה צריך להתנהל בתבונה ולא בכוחנות.
ראשית יש להיאבק ברעיון שכל מתחם הר הבית הוא מסגד. זהו נרטיב שהמוסלמים הנחילו קודם כול לעצמם, ואחר כך לעולם כולו. זה הבסיס שבגללו כל פעיל זכויות אדם ברחבי העולם רואה בתפילת יהודים במקום כלשהו בהר פלישת דת אחת למתחמה המקודש של אחרת, הנחשבת לפגיעה פסולה. אלא שהמוסלמים עצמם מתנהלים באופן שמכחיש את ההנחה הזו – כמו משחקי הכדורגל על הר הבית, והתמונות המראות שלהבדיל מהמסגד, בשטח ההר הם מהלכים בנעליהם. אפשר להשתמש בעובדות האלה נגד הטיעון המוסלמי.
בשלב השני, ראוי לפתוח במסע הסברה שידגיש את זיקתם ההיסטורית והדתית של היהודים להר, מקום הכינוס הלאומי והדתי של עם ישראל בכל שנות קיומם של שני בתי המקדש. אפשר לציין גם את האבל בן אלפי השנים על חורבנם של שני המקדשים, כדי להמחיש את עוצמת נוכחות המקדש בלב היהודים לאורך ההיסטוריה.
לא צריך להשלות את עצמנו שפעילות ההסברה הזו תשכנע את המוסלמים, בוודאי לא את הקיצוניים שבהם. אבל אם תהיה הבנה בינלאומית רחבה לטיעון היהודי, ייתכן שתהיה אפשרות להגיע גם לשלב המעשי: קביעת מקום תפילה יהודי בצפון ההר, רחוק ככל האפשר ממסגד אל־אקצה.
זהו מאבק ארוך טווח, שצריך לומר ביושר שכמובן אין ביטחון שיצליח. אבל עם הנצח הרי לא מפחד מדרך ארוכה, והציונות כולה הייתה מאבק ארוך טווח שהצלחתו רחוקה מוודאות. דווקא מדיניות ההתקדמות המדודה היא שהביאה לעיקר ההישגים.
המאבק הזה צריך גם להכיר בשתי הנחות יסוד. הראשונה – כל מאבק מעבר לזכות תפילה שוויונית, כמו מאבק על הקרבת קורבנות, יסכן את המאבק על זכות התפילה עצמה, ורק יביא להרבה קורבנות אדם. השנייה – גם המאבק על זכות התפילה עצמה אינו שווה כל מחיר, הן בקורבנות אדם והן בפגיעה בהתקדמות המרשימה שנעשתה בשנים האחרונות בהתקבלותה של ישראל באזור.
