בעזה מתעוררים הבוקר (א'), ושואלים עצמם לאיזו כותרת להאמין; זו המבשרת אלי קרב שישראל מפזרת ומבטיחה שאם הירי מעזה ימשך צה"ל יצא למבצע ברצועה, או לזו המעלה את השאלה האם הממשלה יציבה, נוכח הרצון של רע"ם לעצור את ההסלמה, זו שלטענתם הגיעה באשמת הממשלה (שבה הם חברים). ישראל מצידה מדברת בשני קולות, זה המבטיח מכה קשה להמשך ירי וסוגר את המעברים, וזה שלא מגיב לירי רקטות בסוף השבוע בפעולה צבאית.
עזה תצטרך להחליט לאן פניה. לימדו אותנו בשנים האחרונות ששום דבר לא קורה בעזה בלי אישור של חמאס, והוא זה שיקבע גם הפעם את הכיוון. יש כאלו שטוענים שגם הברקים עובדים אצל יחיא סינוואר, וכך נולדה הקונספציה שבכל פעם שיש מזג אוויר סוער חמאס משגר מסרים לצד הישראלי. מן העבר השני של הרצועה, הג'יהאד האסלאמי, שהבהיר כי הוא עומד מאחורי הירי בסוף השבוע, לא מצליח להוציא שיגורים כמו שצריך. למעט רקטה אחת שנפלה בחצר בית בשדרות ועל הצד הסטטיסטי הרע של כיפת ברזל, שנכשלה מבצעית, בגא"פ לא באמת הצליחו לייצר ירי הרתעתי.
צד נוסף של המשוואה הוא מצרים, שמצידה רוצה לעשות הכול כדי להרגיע את הרוחות. המסרים שעוברים מקהיר לעזה הם שאם המצב הביטחוני יימשך צה"ל כבר הכין פעולת תקיפה נרחבת עם מפת מטרות חדשה. השאלה היא האם יש בישראל הנהגה שתיתן אור ירוק לפעולה כזו. ברקע, כמובן, מרחף המצב הפוליטי: יש הטוענים שאם ראש הממשלה נפתלי בנט יראה את כהונתו הקצרה מתקרבת לקיצה, הוא ילך בכל הכוח על פעולה בעזה כדי להחזיר לעצמו מעט כוח פוליטי. אבל מי יעלה כאן על הדעת שראש ממשלה בישראל ישתמש בעזה כמוצא פוליטי אחרון…
עשרת הימים הקרובים יכתיבו לאן פנינו; האם ישראל בדרך לעימות מול עזה – שהחלה את גל הטרור הזה לפני יותר מחודשיים – או שהיא ממשיכה להכיל את הטרור, לקבל אותו כמובן מאליו ולהגיב באופן שמוגדר במערכת הביטחון "תחת רדאר ההסלמה". בצה"ל, שלמד בשנים האחרונות לחיות עם כל הרכב קואליציוני אפשרי, מבהירים כי הוא ערוך לכל תרחיש, אך יש לזכור שגם ערב מבצע "שומר החומות" אמרו את אותו הדבר, ועדיין לא הצליחו להביא את ההישג הנדרש. עם כל הכבוד, נפנוף בחצי שנה שקטה איננו הישג, אלא בעיקר אינטרס של הצד השני לעצור, לנשום, להעריך מצב ולהתחמש מחדש. לא בטוח שישראל שיקמה יכולות מאז מאי הקודם כמו שבחמאס הצליחו להחזיר לעצמם את האומץ להתעמת עם ישראל.
