האשליה הגדולה שמלווה את הפוליטיקה הישראלית בשנה האחרונה, אשליית השותפות האפשרית עם מפלגת רע"ם, התנפצה השבוע לרסיסים בעקבות אירועי הר הבית. הדרישות והאיומים שבקעו מכיוון המפלגה, הזרוע הפוליטית של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, הבהירו היטב את עוצמת השגיאה שפוליטיקאים מכל גוני הקשת נתפסו אליה.
הפוליטיקאים האמינו שאפשר לעשות עם רע"ם עסקה מוצלחת במיוחד: לקבל תמיכה פרלמנטרית יציבה בממשלה, ותמורתה לדאוג לענייניהם האזרחיים של ערביי ישראל. זאת תוך הותרת הנושאים הביטחוניים והמדיניים מחוץ לתמונה, וללא מתן תפקידי שר לאנשי רע"ם. אצבעות בכנסת תמורת הימנעות מאכיפת עבירות בנייה, חיבור מקבצי בנייה לא חוקית לתשתיות, ותקציבים, הרבה מאוד תקציבים – זו הייתה תמצית החלום שהתנפץ.
הראשונים לחלום על שותפות כזאת ואף לקדם אותה בפועל היו דווקא אנשי הליכוד. גם אם לא נמצאה עד כה ראיה ישירה לכך שהם פעלו ישירות מטעמו של היו"ר בנימין נתניהו, יש ראיות נסיבתיות למכביר. רק בשבוע שעבר סיפק יו"ר יהדות התורה ח"כ משה גפני עדות נוספת ברוח זו. הוא אומנם נמנע מלומר זאת במפורש, אך רמזיו היו ברורים מאוד. "אני לא ניהלתי את המשא ומתן, מי שניהל אותו היה הליכוד, שהיא מפלגת שלטון. אני יודע מהליכוד שהם היו יכולים להקים ממשלה, והוא (בצלאל סמוטריץ' – ש"פ) לא אפשר את זה", אמר גפני בריאיון לאתר כיכר השבת, כשהוא רומז לווטו שהטיל אשתקד יו"ר מפלגת הציונות הדתית על הקמת ממשלת ימין בתמיכת רע"ם.
רבנים בציונות הדתית יודעים לספר גם הם על אנשי ליכוד שהגיעו אליהם בימים הקריטיים לאחר הבחירות במטרה לשכנעם בכדאיות שבשותפות עם רע"ם. מאמר שכתב בעבר נתן אשל, מקורבו של נתניהו, שפורסם בעמודי העיתון הזה, נועד אף הוא להכשיר את הלבבות בימין למהלך. את האצבע בסכר תקע אדם אחד: ח"כ בצלאל סמוטריץ'. הוא מנע הקמת ממשלה בראשות נתניהו ובתמיכת רע"ם, ואף סומן בעקבות זאת כאויב בידי רבים מאוהדי נתניהו.
מי שנכנסו בסופו של דבר לשותפות עם יו"ר רע"ם מנסור עבאס, מתוך הערכה שמדובר ברווח נקי, היו נפתלי בנט ויאיר לפיד. הם האמינו שקיבלו קואליציה ללא נתניהו ועם מפלגה ערבית נטולת סדר יום מדיני־ביטחוני. בנט וחבריו לאגף הימני בממשלה הוטרדו אז יותר מעמדות שותפיהם בעבודה ובמרצ מאשר מאנשי רע"ם. אך אירועי ראשית השבוע בהר הבית ובמזרח ירושלים הבהירו שהייתה זו אשליה. רע"ם הכריזה על השעיית שותפותה בקואליציה.
רע"ם אינה עשויה מקשה אחת. יש בה מי שמוכנים לשותפות פוליטית על בסיס אזרחי בלבד. הקבוצה הזו, שבראשה מנסור עבאס, מוטרדת בעיקר מהסוגיות הנוגעות לחיי היומיום של אזרחי ישראל, ופחות מהשאלות הלאומיות. לכן היא מוכנה לבלוע הרבה "צפרדעים" במטרה להגיע להישגים בתחומים המעניינים אותה, בהנחה שביום הבוחר קהל המצביעים הערבים יתגמל אותה בקלפי. אך מתברר שאלה גורמי מיעוט במפלגה. אפילו במפלגה המתונה כביכול אין נכונות להניח לנושאים המדיניים, ודאי לא כשהם נוגעים בנימי הרגש הדתי המוסלמי.
דרישות רע"ם לגבי הסדרי העלייה והשהות של יהודים על הר הבית קרעו את המסווה מעל פני המפלגה. היא לא עסוקה בסוגיות אזרחיות בלבד, והיא לא מפלגת ה"ערבים הטובים"; היא מבקשת להשפיע גם על הנעשה ביורה הרותחת של הסכסוך היהודי־ערבי בארץ ישראל, הר הבית. קשה לדעת אם לאיומי רע"ם הייתה השפעה מעשית על ההחלטה לסגור את הר הבית בשבועיים האחרונים של הרמדאן, אך לנוכח ההישג התודעתי ברור שבמפלגה לא יסתפקו בכך. הדרישות ילכו ויגברו, וללא שינוי בהרכב הקואליציה תתקשה הממשלה כבר בתוך זמן קצר לנהל ביד חופשית את המדיניות הביטחונית גם בעזה וביהודה ושומרון.
הגול העצמי של ימינה
במפלגת ימינה נחושים להכריז על ח"כ עמיחי שיקלי כפורש מהסיעה כבר בשבוע הבא, ולא להמתין אפילו עד תום הפגרה. ועדת הכנסת תכונס לשם כך, ואם לא יהיו הפתעות של הרגע האחרון, הרוב הקואליציוני בוועדה יאפשר את ההכרזה.
להכרזת ועדת הכנסת על פרישה של חבר כנסת מסיעתו יש על פי חוק משמעות אחת עיקרית: הפורש לא יוכל להתמודד בבחירות הבאות לכנסת ברשימה שהגישה מפלגה שיוצגה בסיעה בכנסת היוצאת. ממילא אם יוכרז שיקלי כפורש הוא לא יוכל להתמודד לכנסת ברשימה אחת עם מפלגות כמו הליכוד או הציונות הדתית. למרות הזעם המצטבר על שיקלי בימינה, המטרה כלל אינה לנקום בו: העלאת הבקשה נועדה להרתיע את הפורשת הטרייה מהקואליציה, עידית סילמן, מלהצביע נגד הממשלה, משום שאז תוכרז כפורשת גם היא, והשריון שלה בליכוד יעמוד בסכנה.
האם האיום יישא פרי? ייתכן. בטווח הקצר אכן עשויה לצמוח לבנט ולמפלגתו תועלת טקטית מסוימת. אולם בטווח הארוך, ההכרזה על שיקלי כפורש עשויה להתגלות כבומרנג קטלני ביותר. תוחלת הנזק של שיקלי לימינה בבחירות הבאות תלויה במידה רבה בשאלה באיזו מסגרת יבחר להתמודד. אם יעדיף להתמודד ברשימה משותפת עם מפלגת הציונות הדתית או להשתריין ברשימת הליכוד, תוחלת הנזק תהיה נמוכה יחסית. אבל כמי שמוביל מפלגת ימין חילונית־דתית, עם רקורד מוכח של עמידה על עקרונות ועמוד שדרה אידיאולוגי יציב, הנגיסה בימינה עלולה להיות כואבת פי כמה.
לפי מצבה הנוכחי של ימינה בסקרים, כמה אלפי קולות עשויים להכריע אם היא תיוצג בכנסת הבאה או לא. דחיקתו של שיקלי להתמודדות עצמאית עלולה להתברר בדיעבד כטעות אחת יותר מדי של בנט, שקד וחבורתם – טעות בלתי הפיכה.
החלטה אמיצה בע"מ
החלטת ראש הממשלה נפתלי בנט ושר הבריאות ניצן הורוביץ שבוע שעבר על ביטול החובה לעטות מסכת פנים בחללים סגורים אינה אלא התיישרות שלטונית עם מנהג הציבור. אף שחובת עטיית המסכה בחללים סגורים נותרה שרירה וקיימת גם לאחר דעיכת גל האומיקרון, מעטים המשיכו לקיים אותה ככתבה וכלשונה. במקומות רבים איש לא עטה מסכה, וגם המקפידים לא עשו זאת כיאות, על האף והפה גם יחד. התזכורות המוקלטות עוד נשמעו בתחבורה הציבורית ובמקומות הומי אדם, אך האכיפה פסקה. היחידים שהתעקשו להזכיר את החובה היו גבאים בבתי כנסת מסוימים ומנהלי מרכולים למודי קנסות, שהעדיפו לא להסתכן.
וכאשר כך הם פני הדברים, הותרת החובה לעטות מסכות בתוקף הייתה שגיאה, תשדורת של היעדר רצינות מצד רשויות הבריאות ואכיפת החוק. הקורונה טרם נעלמה וכנראה גם לא תיעלם, אך חובה חוקית שאיש אינו מקיים או אוכף – "אות מתה" – היא שגיאה המשחקת לידי חובבי קונספירציות ואנרכיסטים. לשיטתם, אם חובת המסכות אינה נאכפת – אולי לא היה בה צורך מלכתחילה, וכל כולה באה לעולם ממניעים זרים.
אכן, הרשויות מתקשות להגיב במהירות למצבים משתנים. הן עושות זאת טוב יותר באווירה של מצב חירום, אך בשעת שגרה גוברת נטייתן לקפוא על השמרים. איש אינו אוהב לעמוס על כתפיו אחריות להחלטות הכרוכות בסיכון, במערכת שאינה מתגמלת עובדים לפי איכות ביצועיהם. לכן ההחלטה לחייב עטיית מסכות התקבלה בתוך ימים ספורים, אך ביטולה דרש זמן. האיטיות בקבלת ההחלטה ודאי נבעה גם מהחשש שכמו בפעם שעברה שהחובה בוטלה, לאחר מבצע החיסונים הגדול, אזרחי ישראל יידרשו לשוב ולעטות מסכות לאחר זמן קצר. כעת לא נותר אלא לברך על ההחלטה, ולקוות שבניגוד לפעם הקודמת הפרידה מהמסכות תהיה ארוכת טווח, לפחות למשך השנים הקרובות.
