שוב ושוב מזכירה לנו ההגדה, שאת דבריה אנו שונים מדי שנה, שגאולת ישראל התרחשה ב"יד חזקה ובזרוע נטויה". כבר באמירה ההיסטורית הראשונה שלה מודגש לקח עצמאותו של העם: "עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה". הביטויים המקראיים הללו שבים ומודגשים גם בהגדה; ביד חזקה ובזרוע נטויה, במלחמה ובחרב, כך נגאלים.
מה הצורך בהדגשה הזו? תשובה אפשרית לכך נותן לנו הבן התם, שהרבה קולמוסים נשתברו על הבנתו. "מה זאת?", הוא שואל בלקוניות מופרזת, ומשאיר פתח נרחב לפרשנות. אך דומה שהתשובה שהוא זוכה לה שופכת אור על מקור שאלתו: "ואמרת אליו: בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מבית עבדים". הדגשת חוזק היד היא המענה לתהייתו. הוא תוהה על הפגנות העוצמה הרבות ואינו מבין את חשיבות הכוח ביציאת מצרים. שאלתו רומזת שיציאת מצרים אולי הייתה יכולה להיות אחרת, דרמטית פחות, מרוככת ונעימה יותר. משום כך מדגישים לו את חוזק היד; רק כך אפשר להשתחרר מעול המצרים.
את לקחי ההיסטוריה היהודית אכן יש לשנן, שכן בכל דור ודור קמים לנו מחדש ארבעת הבנים. בהגות המודרנית אפשר למצוא מגוון גישות ותשובות לשאלת הגורם העיקרי להתנהלותן של אומות. הגישה ששלטה בתקופת המלחמה הקרה, ולמען האמת גם במשך רוב ההיסטוריה, הייתה "ריאליזם מדיני", גישה שרואה בעוצמה ובמימוש אינטרסים של ישויות מדיניות את המטרה העיקרית של התנהלותן.
מאז תום המלחמה הקרה נחשב הריאליזם לשמרני ומיושן, וכמעט נכחד מהזירה האינטלקטואלית האקדמית. החליפו אותו גישות מרוככות ו"מתקדמות", כמו קונסטרוקטיביזם וליברליזם. באופן כללי ובלי להיכנס לאפיונן, השקפתן על טבע האדם ועל הפוליטיקה אינה קודרת כהשקפתו של הריאליזם. לדידן אפשר להסתמך על שינוי תרבותי, על הסכמים, על מיזמים הדדיים, על מפגני אהדה ושיח תומך. אם נחליף איבה בידידות ונמיר מאבק בשיתוף פעולה, נשיג הישגים מדיניים גדולים יותר מהישגי העוצמה. אין צורך ביד חזקה ובזרוע נטויה. אפשר לכתת חרבותינו לאיתים, להכיל ולוותר, ובמשך הזמן האויבים יתרשמו וישיבו באותה המטבע.
לא מפתיע לגלות שהממשלה החדשה, הפרוגרסיבית ביותר והפוסט־ציונית ביותר בתולדות ישראל, התרחקה מהריאליזם ואימצה את האופנות הללו. במקום עוצמה ואינטרסים, חבריה בחרו בדיפלומטיית חיוכים, ריצוי מדיני וחנופה מתמסרת כלפי העולם כולו, ממדינות האזור כירדן וטורקיה, דרך אירופה ועד לבית הלבן.
אחרי עשור של ריאליזם מדיני תחת הליכוד ונתניהו, סבור ראש הממשלה בפועל לפיד, שהעולם מייחל ל"רצון טוב" ולחיבוק. חיוכים וחיבוקים מצטלמים היטב – וצילומים טובים הם סחורה יקרה מפז בממשלת הפוטו־אופ.
את הגישה הזו הרחיבה ממשלת השמאל גם ליחסים פנימה, בתוך ישראל. היא מכילה וסלחנית לכל תופעות האלימות הערבית, בנגב, בירושלים וביהודה ושומרון. רק במקום אחד אלימות וטרור מקפיצים אותה על רגליה: מעוז הפרוגרס, תל־אביב. במקומות אחרים ניגשים גם לבעיות הללו בריצוי, בחנופה, ובהרבה תקציבים, שבמהותם הם ניסיון לקנות שקט תמורת דמי חסות.
פחות משנה חלפה מאז החלה מתקפת החיבוקים וההתרפסות, והתוצאות מתחילות להגיע. גם אויבינו וגם ידידינו מזהים את החולשה. ההסכם עם האיראנים על סף חתימה. המדינה הפלסטינית וחלוקת הארץ חוזרות לחזית הבינלאומית. הירדנים והטורקים נוזפים וחובטים. המצב הביטחוני מידרדר, וחלקים נרחבים בארץ הפכו לאקס־טריטוריה ליהודים. האתגרים הללו אינם חדשים. הבעיה היא שהממשלה החדשה מנסה לפתור אותם בכניעה, בריצוי ובחנופה, בשעה שהם דורשים עוצמה ונחישות, יד חזקה וזרוע נטויה.
בבחינה היסטורית, ישראל התנהלה באופן ריאליסטי למדי עד ממשלת אוסלו, הראשונה שאימצה את האופנות הפרוגרסיביות. הריאליזם הביא לנו הסכמי שלום ויציבות אזורית בעשור האחרון יותר מבכל עשור אחר, אבל כעת, כמו באוסלו, הממשלה פורמת במהירות את כל ההישגים. בזירה הבינלאומית, מתברר שוב, התמימות רעה, החיבוקים החנפניים נתפסים כחולשה, והריצוי מעצים את האויב במקום לפייסו.
לפיד ובנט הציגו לנו לפני פסח סרטון שבו הם מתבדחים על מספר המוזמנים אצלם לליל הסדר. מתברר שאחרי ליל הסדר, לפיד, הנופש הסדרתי, ניצל את חופשת החג כדי לטוס לחופש בספרד, בעוד בנט השתמש בזמן למה שנראה כקניית לייקים בהודו לציוצי הטוויטר שלו. אולי מוטב היה שיקראו מעט יותר בעיון בהגדה, בתקווה שימצאו מזור לתמימותם בלקחים הריאליסטיים של ההיסטוריה היהודית.
