השואה הייתה אירוע מכונן בתולדות העם היהודי והעולם כולו. ככזה, היחס לשואה עצמה ולשורדים השתנה לאורך השנים. עברנו כברת דרך ארוכה מהתקופה שבה מרבית השורדים נתפסו כמי שהלכו "כצאן לטבח" או כמי שניצלו על חשבון אחרים, בעוד ה"גיבורים" היו מי שלחמו בקרב הפרטיזנים ולוחמי הגטאות. עם זאת, עלינו לצעוד צעד נוסף קדימה.
בשנים האחרונות לקראת יום השואה התקשורת מתמלאת בסיפורים עצובים ומלאי רחמים על ניצולי השואה החיים בדלות ובעוני וזקוקים לסיוע, תיאורים קורעי לב על "ניצולי שואה מחטטים בפחי אשפה". אין ספק שככל שאנשים מזדקנים כך קשה להם יותר, מבחינה פיזית, נפשית וכלכלית והם זקוקים ליותר תמיכה וסיוע. איני כופרת בכך שכל אדם מבוגר, שורד שואה או לא, זכאי וראוי לכל סיוע כדי שיוכל להזדקן בכבוד וברווחה ושעלינו כחברה לעשות הכל למענם.
עם זאת, במיוחד לנוכח התמעטות השורדים החיים בקרבנו, אני רוצה להעלות את השאלה האם העיסוק בעוני ובמסכנות, שמטרתו ראויה, להיטיב עם השורדים, אינו דווקא פוגע בהם ובמורשתם? אני חושבת שכדאי לחשוב אחרת עליהם ועל הדרך בה ייזכרו.
הצעירים של היום לא זכו להכיר את השורדים בשנות בחרותם ובשיא כוחם, אלא רק בשערם המלבין וגוום הכפוף מזקנה. האופן שבו מתייחסים לשורדים היום בתקשורת מייצר קישור אסוציאטיבי של שורדי השואה לעוני, מסכנות, חוסר אונים ונזקקות. זו אינה הדרך לקבע את דמותם בתודעה ובזיכרון שלנו ושל הדורות הבאים, הם ראויים להרבה יותר מזה.
את החלוצים שהקימו את המדינה, כמו גם את הלוחמים במחתרות בשנים שלפני קום המדינה, אנחנו זוכרים כ"יפי הבלורית והתואר", מתוך שירו המפורסם של חיים גורי, שמבטא את רוחה של התקופה ואת הדרך בה היא עוצבה בזיכרון הלאומי.
שורדי השואה לא היו שונים מהם. הם היו צעירות וצעירים עזי נפש, מלאי תושייה ואומץ לב. הם נאבקו כדי להישאר בחיים, עמדו בסבל ובעינויים איומים ושרדו. ההישרדות היא פעולה אקטיבית, הדורשת כוחות גוף ונפש עצומים. הדבר נכון למי שהיה בגטאות ובמחנות הריכוז, למי ששרד במסתור, תחת זהות שאולה או בבריחה מזרחה. הם לא הלכו "כצאן לטבח" ומעשי הגבורה שלהם היו יומיומיים.
גם לאחר השואה, למרות האובדן, הקושי והחורבן שחוו, הם לא היו עלה נידף אלא לקחו את גורלם בידיהם. בחרו לעלות לארץ, בחרו להיאבק על פתיחת שערי העלייה וכשהגיעו לארץ ישראל – התגייסו ונלחמו למענה, כאילו לא איבדו את כל היקרים להם זמן קצר לפני. הם בחרו בחיים. היכו שורשים בכל הארץ, בנו את ביתם הפרטי, הקימו משפחות ענפות ואף תרמו תרומה משמעותית למפעל הציוני: בחקלאות, בתעשייה, בביטחון, בכלכלה, באקדמיה, במדע, בספרות, במוסיקה ובתיאטרון. הם הפכו לדמויות מפתח בפוליטיקה ובחברה. שורדי השואה היוו נדבך חיוני בהקמתה של המדינה ובהתפתחותה בכל התחומים. דרכם מן התהומות אל המעלות מהווה דוגמה חסרת תקדים לגבורה, לעוצמה ולתקווה.
בדיוק כמו בשיר הרעות של גורי, רבים מניצולי השואה אינם כבר בנינו ובדיוק כפי שגורי מציע, ראוי שנזכור את כולם, את כל "יפי הבלורית והתואר". זו הדרך הטובה ביותר לזכור את שורדי השואה ולקבע את מורשתם בזיכרון הלאומי של כולנו.
הכותבת היא סמנכ"לית תוכן של מוזיאון "בית העדות" להנחלת זיכרון השואה במושב ניר גלים
