כל המשפחות המאושרות (י)

לקריאת הפרקים הקודמים:

פרק א'

פרק ב'

פרק ג'

פרק ד'

פרק ה'

פרק ו'

פרק ז'

פרק ח'

פרק ט'

ואולם, מי יכול היה לנחש כי במהרה ימצא סיפורנו סיום מן הסוג הריאליסטי, המוזר ביותר. אחרי שביתם הקטנה של דניאל ויפעת החלה מרחפת באוויר ואיש לא ידע למה, מה שהוביל למריבה בין דניאל ובין יפעת, ואחרי שבני הזוג לחיאני, שמיל ומיכל, רבו לעיני כל בחתונה, ואחרי שעורו של שמיל האלכוהוליסט החל לזרוח לפעמים, ולפעמים לא, כלומר אחרי מגוון רחב של תופעות מוזרות, נטולות פשר כמעט, שהובילו למריבות איומות בין הזוגות ובין עצמן, קרה משהו פשוט, חסר משמעות כמעט, שהניח את דעתם של כל הנוגעים בדבר.

הדבר היה ככה: ביום שני אחד, כמעט חודש אחרי שהתחילה כל הסאגה, הופיעה רוני בגינה הציבורית. היא ריחפה בעדינות פנימה, ומי שלא היה מתבונן היטב כלל לא היה רואה שהיא מרחפת, אלא שחלק ניכר מהגינה הציבורית התבונן היטב. הילדים שיחקו כמנהגם – הלא זה מה שילדים עושים – והמבוגרים חיפשו דרך טובה להעביר את אחר הצהריים. דפנה ושיר וניצן, האמהות הקבועות שיושבות על ספסלי הגן ומדברות, ישבו ודיברו כשפתאום הופיעה רוני. זו הייתה ההופעה הראשונה של רוני בגינה מאז התחילה לרחף, ולכן, למרות שכבר הלכה לגן, ההורים התבוננו בה בסקרנות רכילותית. דניאל, אבא שלה, הלך מאחוריה וראשו בטלפון.

באותו יום, במקביל, כמדומה שללא הודעה מוקדמת, הופיע שמיל בגינה עם בנו הגדול, עידו, שבעקבות פגם התפתחותי היו לו כזכור עוד אי אלו בעיות, ובראשן – כך הרגיש שמיל – המטרה המובהקת להצר לשמיל את החיים. ללכת לאט, להביך את עצמו מול הילדים האחרים, לקחת מהזמן היקר של שמיל לטובת אי אלו מטפלים, מכוני פיזיותרפיה, יועצים למיניהם שלקחו לא מעט כסף (את הרוב כיסתה הקופה) ובעיקר לא נראה היה כאילו הם מתקדמים. שמיל אהב אותו, כמובן, בשינתו וכשלא היה לידו, אבל כשהיה לידו הוא בעיקר כעס עליו או התבייש בו. וגם הם היו בגינה.

באותו הבוקר הודיעה מיכל לשמיל שדי. היא לא מוכנה יותר למאמצים חסרי השחר שלו, ולבושות שהוא עושה לה, ואם הוא לא הולך לטיפול, ילכו שניהם לרבנות. אחרי הטלטלה הגדולה שאחזה בו הגיע שמיל למסקנה שאין ברירה, והוא כמובן ילך לטיפול ולמפגשים של אלכוהוליסטים אנונימיים וכל השיט הזה, כמו שאמר למיכל. אבל בתוך תוכו האשים גם את מיכל, שאם הייתה עומדת לצידו כמו שצריך לא היה צריך לשתות, וגם את עידו, שבגללו התחילה כל הסאגה הזו, וגם את עצמו, שהוא חלש אופי כל כך ולא מסוגל שלא לשתות. ובמקום להגיע לגינה בעמדה הבטוחה בעצמה שבה הגיע תמיד, הגיע שמיל לגינה כשהוא חלש.

ומה שקרה היה ששמיל התיישב ליד דניאל, ודניאל הרים את הראש ואמר "אה, זה אתה" כי בליבו הוא כעס על אותו רגע שבגללו, כך דימה, התחיל הכל; הרגע בו שתה מהקפה של שמיל, ולמעשה השתכר, מה שהוביל למריבה בינו ובין יפעת, מה שגרם לרוני להתחיל לרחף. ושמיל אמר "כן, זה אני" כי אכן זה היה הוא, ודניאל אמר מה, בלי קפה? ושמיל אמר לא, בלי, הפעם בלי, ודניאל אמר טוב נו, מקווה לפחות שאתה מצליח להתמודד עם ההשלכות, ושמיל אמר אני בעיקר עייף, זה מה שאני. וגם דניאל היה עייף באותו הרגע, אבל הוא לא הנהן בראש בהסכמה ולא כלום, ורק הוציא תרמוס קטן מהשקית שהייתה לידו ומזג לעצמו כוס.

והנה שמיל חשב שדניאל מוזג את הכוס בשבילו, ולכן לקח את הכוס ושתה את הקפה, אבל דניאל מזג את הכוס בשביל עצמו, ובהתחלה כעס מאוד ששמיל שותה את הקפה שלו ואחר כך אמר לעצמו מה זה משנה, יש לי קפה משל עצמי, ואחרי ששמיל שתה והחזיר את הכוס ואמר תודה רבה, לקח דניאל את הכוס ומזג לעצמו ושתה גם הוא קפה, ואמר בשמחה, אין דבר, ושמיל אמר אתה יודע, ככה הוא אמר, הקפה ההוא ששתית אז? הוא לא היה קפה רגיל, אני מצטער על זה, ודניאל אמר כן כן, אני יודע, אבל לא חייך לשמיל ולא כלום, כי הוא עדיין כעס עליו.

ושמיל, שהניח שדניאל בעצם בצד שלו, אמר, התחלתי לשתות אחרי שגילו שעידו בפיגור התפתחותי. ודניאל אמר מה, הוא בפיגור? לא ידעתי. ושמיל אמר כן, חשבתי שכל השכונה יודעת מזה. ודניאל אמר נו, אבל אני לא כל השכונה, וכל הדיאלוג הזה היה חצי ציני מצידו של דניאל, שלא היה לו כח לא לשמיל ולא לפורקן הרגשות שלו, אבל מצידו של שמיל, כל מילה הייתה הזמנה להמשיך את המונולוג, וכך הוא המשיך שעה ארוכה וסיפר על השתלשלות הדברים, איך הוא לבד עם הסיפור הזה ואיך הוא התחיל לשתות ובהתחלה כן שתה ואחר כך לא שתה, וכל הזמן הזה ישב דניאל והקשיב. בהתחלה מחוסר רצון, בהמשך גם מחוסר רצון, ובסוף בלית ברירה.

וכשכל זה נגמר, נשען שמיל אחורה ואמר אתה יודע, לא סיפרתי את זה עד היום לאף אחד. תמיד הרגשתי חריג. כאילו משהו בי לא בסדר. ודניאל אמר אני חושב שכולם מרגישים ככה, ושמיל אמר כן, אבל כולם נראים מבחוץ כולם מאושרים ורק אני, אתה יודע, ודניאל אמר כן כן, אני יודע, כי אכן ידע.

וכששמיל אמר את זה, רוני נחתה כמה סנטימטרים ורצה לאבא שלה ואמרה אבא! אבא! אני הולכת! לא בשמחה היא אמרה את זה, אבל ככה אמרה, ודניאל אמר איזה יופי, מתוקה, והוא הסתכל על השעון ואמר לשמיל טוב, תהיה חזק אחי, אני צריך ללכת לקנות כמה דברים לארוחת הערב, והלך.

שמיל נשען לאחור על הספסל והרגיש איך בעיות העולם מתרחקות ממנו צעד אחר צעד. לא שלא רצה לשתות. רצה, אבל מסיבות אחרות. ועידו, שטיפס בינתיים על המגלשה, צעק אליו 'אבא! אני כאן! אבא! אני המלך!' ושמיל אמנם פחד מאוד שעידו יפול, אבל לא קם ולא עשה כלום, לא הפגין שום אבהות יוצאת דופן, רק משך בכתפיו וצעק לעידו חזרה 'כל הכבוד, עידו! אתה המלך!', וזה היה נכון.