אתם בטח רואים אותם בצידי הכבישים: נערים שעוברים בין המכוניות, מתאמצים לחייך למרות החום והצפירות כי חיוך הוא עוזר מכירות ידוע, ומציעים לכם דגלון פלסטיק לרכב בעד חמישה שקלים בלבד, עוד מעט יום העצמאות ולמה שלא תיקנו את פיסת הבד הכחולה-לבנה שתתנפנף בגאון מהחלון עד שבסיבוב הבא תמצא את עצמה מתעופפת – בגאון כמובן – אל צד הכביש?
אתם לא מוכרחים לקנות, אבל אשמח אם תשתדלו לא לצפור להם ולא להתעצבן עליהם, גם כשהם לא שמו לב שהתחלף ברמזור. אתם מבינים, הנערים האלה הם אני.
טוב, לא בדיוק אני, החברים שלי. וגם לא בהווה אלא לפני אחת עשרה שנה. הדגלים האלה הם הדבר שכמעט קרע את המחזור שלנו לסכסוך זועם בקיץ של השמינית, אחרי ארבע שנים נפלאות של חירות, שוויון ואחווה.
קופת המחזור הריקה
כדי לחגוג סיום ארבע שנים בישיבת ירושלים לצעירים, נהגו השמיניסטים לחסוך כסף ולצאת איתו לטיול בזבזני ככל הניתן בקיץ של סוף כיתה י"ב. הבסיס התקציבי הוא הטיול השנתי של אותה שנה, שהשמיניסטים מוותרים עליו ומקבלים את הסכום מההנהלה, ומעבר לזה כל אחד אחראי להביא סכום מסוים, שאצלנו עמד על 400 ₪. לא מכיסו חלילה, היינו נערים תפרנים למדי, וגם לא מהכיס של ההורים חלילה, מי מבקש כסף מההורים בשביל טיול, אלא מעבודות מאורגנות.
אחד החברים היה אחראי למצוא מקומות שמחפשים כוח עבודה זול. בדרך כלל הוא מצא עבודות כמו סדרנות או טלפונים, אבל בשני מקרים זכורים למדי הוא מצא עבודה על בסיס תוצר ולא על בסיס שכר לשעה: באחד המקרים הגיעו לישיבה כמה אלפי אינפוזיות שהיה צריך לחבר להן צינורות או משהו כזה. המחזור קיבל שכר כולל בהשלמת המשימה, אבל לא רבים התנדבו לעבודה הזו שהייתה משעממת ולא מספקת במיוחד, ועל כן היא לקחה המון זמן והפכה לשנואה למדי. באופן אישי קיבלתי פטור מיוחד מראש ועד המחזור, בגלל שחודש אדר התקרב ואני הייתי בוועדת התסריט של ההכתרה.
עם הדגלים המקרה היה קצת שונה: שני חבר'ה מצאו דרך להשיג כמות עתק של דגלונים במחירי רצפה. החישוב היה שגם אם נמכור רק חמישית או רבע מהם כבר נכסה את ההוצאות, ומכאן והלאה מדובר ברווח נקי לקופת המחזור, כסף שיכול לכסות "על האש" מושחת פלוס ארוחת בוקר למחרת. נשמע מצוין, לא?
ועד המחזור בהחלט חשב ככה, והעסקה יצאה לפועל. אלא שבפועל הדברים לא התנהלו כמתוכנן: בתור התחלה מעט מאוד מחברי המחזור רצו לקחת דגלונים לצמתים. רוב החבר'ה אמרו שאין להם בעיה לעבוד לפי שעה, אבל ללכת לעמוד חמישים דקות ברמזור ולהסתכן בכך שתמכור רק אחד או שניים, שלא יעלו לך לסכום הנדרש? לא, תודה. וגרוע מזו: הסתבר שהם גם צדקו. אלה שבכל זאת לקחו על עצמם את מנת הדגלים הנדרשת גילו לעתים קרובות שהם אכן לא מצליחים למכור הרבה. רוב הנהגים התבצרו במזגן, בהו באוויר בעקשנות וסירבו לפתוח את החלון לנער הסימפטי שעומד על המדרכה. על מכוניות רבות כבר היו דגלונים, ובאופן כללי המשימה התגלתה כהרבה פחות מתגמלת ממה שקיווינו.
המחזור הצליח בקושי לכסות את ההוצאות, ופנה אל שני המתווכים כדי לנסות למכור את הדגלים בחזרה. אלא שכאן התברר שהחבר'ה גזרו קופון לא קטן על חשבון המחזור, והם לא ששים לשתף פעולה ולבטל את העסקה. וכאן התחיל דיון סוער שגרר לתוכו חלק נכבד מבני המחזור, שאת חלקם לא הרתיחה העובדה שהפסדנו כסף, כמו שהרתיחה העובדה ששני חברים שלנו מרוויחים על חשבוננו. תנועת נפש ישראלית להפליא, כמה מתאים ליום העצמאות.
הסיפור נגמר בדין תורה, וכעבור כמה שבועות הסתיים בהשלמה בין הצדדים, שלמיטב ידיעתי החזיקה מעמד לא רע. אם תהיתם, כשהטיול המחזורי נגמר (אחרי שלל אטרקציות כמו פיינטבול וקיאקים ואוכל בלתי נגמר) חשבון הבנק של המחזור נותר עם פלוס ענק של חמש ספרות, שגרם לי לחשוב שוב שהוויכוח ההוא היה מיותר אבל מי שואל אותי בעצם.
מנכ"ל מועצת יש"ע
ונשאר עוד לספר על הדרך שלי לגייס 400 שקלים. את הרוב הגדול השגתי בעבודה שסידרו לי בפסטיבל האור בירושלים – ארבע פעמים הלכתי עם חברים ארבעים דקות ברגל, כי לא התדרדרנו עד כדי לשלם על אוטובוס, עמדתי עם שלט גדול בשער שכם, בשער יפו ובסמטאות הרובע הנוצרי, הדרכתי תיירים סקרנים באנגלית מגומגמת, נאבקתי בילדים קטנים שניסו לגנוב לי פלאיירים והתמודדתי בגבורה עם חרדי שירק לכיווני בבוז. כל זאת על חשבון הלימודים, אם תהיתם, אבל זה היה הקיץ של כיתה י"ב וישל"צ ידועה עוד קודם כמקום שלא יודע איפה כל תלמיד נמצא בכל רגע.
העבודה הכניסה למחזור 450 שקלים טובים ושקולים, כך שבדיעבד יכולתי להסתפק בה, אבל שנה קודם לא ידעתי שיהיה פסטיבל ולכן עבדתי שעתיים או שלוש בטלפונים במשרדי מועצת יש"ע. למען האמת לא אמרנו שאנחנו מטעם מועצת יש"ע – הורו לנו להציג את עצמנו כחברי "המטה הלאומי בליכוד", והיינו צריכים להתקשר לחברי מרכז ליכוד ולהסביר להם שהם חייבים להצביע בעד או נגד איזה שינוי שלא הבנתי את מהותו. בחלקם של כמה חברים נפלו אישים מפורסמים – אחד דיבר עם איוב קרא, כמובן בלי לדעת למי הוא התקשר ואפילו איך מבטאים את השם שלו. אחר התקשר לראש עיר ליכודניק מפורסם, שנזף בו שהוא מעז להתקשר לאדם כמוהו שכבר עשה כל כך הרבה למען המפלגה. החוויה שלי הייתה הרבה פחות מרגשת: כמעט אף אחד לא ענה לי, ועם הבודדים שענו היו לי שיחות משעממות להפליא.
ביציאה ראיתי את מנכ"ל מועצת יש"ע הטרי-יחסית מדבר בלהט בטלפון. הוא נתן נאום ציוני ומלא פתוס על זכותנו על הארץ, וחשבתי שחבל שהנאום הזה מתבזבז על האיש שבצד השני של הקו ועלי. במקרה אפילו ידעתי את שמו של המנכ"ל: קראו לו נפתלי בנט.
כשהוא סיים את השיחה רציתי לגשת אליו ולומר לו שאנחנו צריכים אנשים כמוהו בפוליטיקה הארצית (לבית היהודי היו אז שלושה מנדטים ולמקבילתה האיחוד הלאומי ארבעה). אבל התביישתי, אז בסופו של דבר הלכתי משם. נראה לי שהוא הסתדר בינתיים.
