ילדינו יחזרו השבוע ממסגרות החינוך, שם במהלך טקסי יום השואה והגבורה, יזכירו להם כי עלינו "לזכור ולא לשכוח". הסקרנים מביניהם יפנו אלינו ההורים את השאלה – "אבל מה עלינו לזכור ולא לשכוח"?. כאן אין מדובר באחת השאלות והתשובות מ "מה נשתנה", והשאלה והתשובה אינן חלק מתסריט קבוע מראש.
האם אנו כהורים נדע מה לענות לשאלה "מה צריך לזכור ולא לשכוח"? רבים מאתנו ידעו לנקוב במספר עובדות היסטוריות. אולם, האם נדע לשוחח עם ילדינו על יהדות אירופה טרם תקופת השואה? על היחס של הנאצים ליהודי ארצות ערב? האם נוכל ללמדם על ההיסטוריה של האנטישמיות בתקופה המודרנית? לדון עם ילדינו על נושא מורכב כמו לקחי השואה מלבד זאת שנטען כי מדינת ישראל מחויבת לצבא חזק? האם נוכל ללמדם על הזילות שנעשית למילה שואה בארץ ובחו"ל, תוך התייחסות למלחמה באוקראינה? האם נוכל להסביר לילדינו מה מייחד את השואה ממעשי טבח אחרים שנעשו לאורך ההיסטוריה האנושית? חוששני, כי אנו כהורים נתקשה לשוחח עם ילדינו בנושא, וחשוב מכך – לא נצליח להנחיל את מורשת השואה לילדינו.
רובנו, תוך הפגנת נאיביות, נקווה כי מסגרות החינוך הפורמליות הן שינחילו לילדינו את זיכרון מורשת השואה. אך האם יש סיבה כי המורים יצליחו בכך? הרי אנו ערים למצבה הנואש של מערכת החינוך כמו גם לרמתם של המורים האמונים על חינוך ילדינו. שוחחו עם ילדיכם, והכירו בכך כי רמת תשומת הלב שמקדישה מערכת החינוך להנחלת מורשת השואה מצמררת בעליבותה.
ומה אשר לחינוך הלא פורמלי? לצערי, מיזם מופלא כמו "זיכרון בסלון" יאבד בקרוב מעוצמתו בשל פטירתם של שורדי השואה. כמו כן, הנחלת מורשת השואה על ידי מסעות לפולין עלולה להיעלם בשל ביקורת חברתית מצד האליטות האקדמיות ובשל הידרדרות מערכת היחסים בין ישראל ופולין.
תוך מספר שנים בלבד אנו עלולים להגיע למצב בו ילדינו או נכדינו יחושו כי השואה היא חלק מהמורשת העולמית, אבל לא מהמורשת האישית שלהם. כדי שדור ההמשך יחוש קשר רגשי למורשת השואה, יש צורך לנהל אותה באופן מושכל ואחראי. כך למשל, במובן הטקסי נכון יהיה ללבוש שחור כאות אבל, למען נזכור את הניסיון להשמדתנו ולא את צבעי הכחול והלבן החגיגיים, שאותם רצוי לשמור ליום העצמאות. נכון יהיה ביום זה שיותר ויותר יהודים יצומו כדי לייחד אותו. ביום זה, נכון שכל יהודי יענוד בגאווה לדש הבגד מגן דוד. נכון הוא כי יודלקו נרות זיכרון הן במרחב הציבורי והן במרחב הפרטי, וכי ייכתב טקסט מכונן שיאמר בזמן הדלקת הנרות.
אשר למערכת החינוך, חשוב שילדינו ילמדו על ההיסטוריה של האנטישמיות בכלל ועל תקופת השואה בפרט. ההחלטה על הרפורמה במקצועות ההומניים וביטול בחינות הבגרות והמרתן בעבודות גמר, תשפיע באופן קשה על זיכרון מורשת השואה. יש לשנות החלטה זו. אשר למסעות לפולין, אין ספק שיש מקום לשינויים בתוכן המסעות ונכון אף לשקול כי המסעות יתקיימו במהלך הלימודים האקדמיים או לאחר השירות הצבאי, אבל לביקור במחנות ההשמדה חשיבות עצומה להנחלת מורשת השואה. גם האוניברסיטאות צריכות לצאת מאדישותן, לעשות מעשה וללמד קורסים בנושא שואת העם היהודי שכל סטודנט יידרש ללמוד. אשר למיזם זיכרון בסלון, מיזם זה צריך לעבור לכיכר העיר, לתיאטראות ולמוזיאונים, שם ירצו מומחים לנושא, בדומה לנהוג כיום בחג השבועות.
האפשרות הקלה יותר היא לא לעשות דבר ולצפות בתוכניות טלוויזיה שישודרו בנושא. אבל חוששני ששידורי ליגת האלופות שנערכים בתקופה זו יעוררו עניין רב יותר בקרב ילדינו, ואפילו בקרבנו. חשוב כי נתעשת, ונשכיל להבין את חשיבותה של מורשת השואה לעתידו של העם היהודי. אנו מתגאים בכך כי אנו זוכרים את יציאת מצרים במשך אלפי שנים. זיכרון זה חי בקרבנו בראש ובראשונה בזכות טקסים כמו ליל הסדר והקידוש, והמצווה "והגדת לבנך". במידה שלא ננחיל את זיכרון השואה לילדנו, לא ירחק היום והיא כבר לא תהיה חלק ממורשת העם היהודי, אלא אירוע היסטורי אוניברסלי. על משרדי הממשלה להשיקע משאבים ומאמצים רבים בכך שילדינו יכירו בייחודה של השואה ויראו בה חלק ממורשת העם היהודי. אם תיתפס השואה כאירוע המהווה דוגמא נוספת לשנאת זרים ולא לשנאה כלפי העם היהודי, הדבר עלול להוביל לפגיעה אנושה בזהות היהודית ולהתפוררותו של העם היהודי.
פרופ' יניב פוריה הוא מומחה לניהול מורשת במחלקה לניהול מלונאות ותיירות ודיקן קמפוס אילת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב
