בשעה שמונה וחצי בבוקר החלו להתכנס חברי ועדת הכנסת. היה זה דיון רחב היקף: משפטנים, יועצים, מזכיר הכנסת, וכמובן חברי הוועדה. על סדר היום: שאלת חברותו של חבר-הכנסת ערי ז'בוטינסקי בכנסת ובסיעת החרות. השנה היא 1951, ובתאריך 20 לפברואר התכנסו חברי הוועדה לדון בנושא זה. בא-כוח הסיעה, חבר-הכנסת יוחנן בדר, הציג בפני חברי הועדה מכתב התפטרות מהכנסת שחתם עליו ערי ז'בוטינסקי עוד קודם שנחבר לכנסת, והציג את תקנון סיעת החרות שחתומים עליו כלל חברי הסיעה, ודורש כפיפות של כל ח"כ להחלטות הרוב בה. על סמך אלו ביקש בדר כי חבר-הכנסת ז'בוטינסקי יעזוב את הכנסת.
דיון זה נמשך ימים רבים, נדחה וכונס פעם אחר פעם, במהלכו גם יתווסף שמו של חבר-הכנסת הלל קוק כפורש נוסף. שאלת חברותם של שניהם בסיעת החרות ובכנסת הייתה לדיון כמעט ראשוני בנושא אחידות המפלגה ושאלת האחריות והנאמנות שחברי הכנסת נדרשים להפגין: האם כלפי הסיעה, כלפי התקנון הסיעה, כלפי המפלגה ותקנונה, כלפי האידאולוגיה או כלפי הם עצמם. ז'בוטינסקי וקוק אינם הח"כים הראשונים שביקשו לפרוש מסיעתם, קדם להם ח"כ אליעזר פרמינגר, שעזב עם כינוס האספה המכוננת את סיעת מק"י לסיעת יחיד בשם הקומוניסטים העבריים ומאוחר יותר, באותה כנסת, התאחד עם מפ"ם. אך הדיון של חברי הכנסת קוק וז'בוטינסקי, שנמשך כחודשיים ובמהלכו גם הוקדמו הבחירות, היה דרמטי ובסופו נדחו מכתבי ההתפטרות המוקדמים שלהם והם פרשו לסיעות יחיד. אך הנוכחים הביעו כי השאלה שהתעוררה, כבדת משקל היא ונדרשת עוד התייחסות ודיון רחב.
במהלך השנים חברי כנסת רבים ערקו ממפלגה למפלגה, פרשו מסיעה אחת לאחרת. אולם עד 1990, עריקות אלו לא היו כלי שבאמצעותו נפלו או קמו ממשלות. התרגיל המסריח ומשבר העריקות הדו-צדדי שבא בעקבותיו הוביל לחקיקת החוק הנוכחי נגד עריקה ממפלגות, שבאמצעותו גם הופרש ח"כ עמיחי שיקלי מסיעת ימינה.
החוק יצר הגבלות לפרישה של חבר-כנסת בודד ומנע ממנו לפרוש מסיעה לטובת קבלת טובות הנאה פוליטיים. השימוש בהכרזה על ח"כ בודד כפורש הייתה במשורה והיוותה בעיקר אמצעי הרתעתי כלפי חברי-כנסת. פרופ' ניקולני מאוניברסיטת קונקורדיה שחקר את עניין זה הראה בניתוח נתוני מעברים של חברי-כנסת, כי לאחר החוק המשיכו חברי-כנסת לעבור ממפלגה אחת לאחרת, אך העבירו את זמן העריקה לתקופת הבחירות.
החוק ביקש להתמודד עם האינפלציה בעלותה של אצבע אחת של חבר-כנסת בראשית שנות ה-90, עלות שגרמה להצבת מגבלות על יכולת 'מכירה' זו, וגם הובילה לשינוי שיטת הממשל והכנסת מרכיב ההצבעה הישירה לראשות הממשלה. החוק קובע כי חבר-כנסת פורש הוא כזה שהצביע נגד הממשלה בהצבעות קריטיות (כמו למשל הצבעת אי-אמון או הצבעת תקציב) וכי הובטח לו דבר מה בעבור כך. תכלית החוק לא הייתה להתמודד עם חברי-כנסת שמחליטים החלטה אידאולוגית או מצפונית, אך הניסיון המועט בשימוש בחוק, הוביל גם לתקדימים שונים. כמו מקרה הפרשת אורלי לוי מסיעת ישראל ביתנו ב-2017, שהוכרזה כפורשת על-אף שלא הובטח לה טובת הנאה כלשהי מסיעה אחרת.
תכלית החוק הייתה למנוע סחר-מכר פוליטי ולהעמיד את הקול של חבר-הכנסת למכירה בעבור המרבה במחיר. המטרה הייתה לחזק את הלכידות והאחידות הסיעתית. בשיטת הבחירות בישראל אנו בוחרים רשימה ולא חברי כנסת בודדים. לאחר הבחירות כל ח"כ מהווה חלק מסיעה אך הוא עצמאי במידה מסוימת. היכולת להדיח ח"כ מהכנסת, לא קיימת (למעט מקרים קיצוניים), והוא יכול לנהל מדיניות עצמאית, אך יחד עם זאת הוא כפוף לסיעה. ח"כ רשאי להגיש הצעות חוק כראות עיניו, אך הדיון עליהם הוא בהתאם להחלטות נשיאות הכנסת ובהתאם למכסה סיעתית. כמו כן, כך שאילתות והצעות דחופות לסדר, ואף מקום בוועדות השונות נתונות לכל סיעה, ולא שייכות בטאבו לחבר-כנסת. כל אלו הם כלים של הסיעה לנסות ולכפות מרות על חבריה. החוק למניעת עריקות נועד למנוע סחר מכר פוליטי שמקים ומפיל ממשלות, הוא נועד למנוע 'קניה' או 'מכירה' של הצבעות בעבור שריונים במפלגות, תפקיד שר או אפילו תפקיד שגריר (והיו דברים מעולם). אימת החרב המתהפכת של סנקציות על חברי-כנסת המוכרזים פורשים היא אפקטיבית עבור מניעת סחר בקול של חבר כנסת.
בשנים האחרונות נדמה כי הכלי של הכרזת ח"כ כפורש הפך להיות אמצעי נקמה. הן במקרה של אורלי-לוי והן במקרה של שיקלי, לא היו עדויות כלשהן להבטחות ממפלגות אחרות עבור הצבעת הח"כ. החלטותיהם להתנגד להחלטת הסיעה הוסברה ממניעים אידאולוגים שגם עושים שכל, כל מקרה לגופו. נדמה כי על חברי-הכנסת לתקן את החוק ולהכיל אותו על המקרים הספציפיים הקשורים לקנייה או מכירה של קול ח"כ, הגורם לזילות במוסד הכנסת ובאמון הציבור בו. חבר-כנסת שפועל ממניעים אידאולוגים התואמים במידה רבה את הצגת הרשימה לבוחרים, לא פוגע באמון הציבור בכנסת, אלא ההפך. לכנותו פורש, אינו אלא אחיזת עיניים. הטלת סנקציות להתמודדות על חבר-כנסת שעמד אחר הבטחתו לציבור, לא תשפר את התנהגות החיובית של הפוליטיקאים, וגם אינה מגשימה את תכלית החוק.
