הדבר העצוב ביותר שהתגלה מול עינינו בדיון המביש על "הפרשתו" של עמיחי שקלי מסיעת "ימינה" הוא שהפעם, מול עיני השמאל הצוהל, נלחם הימין בעצמו. ימין נגד ימין. אלה מטיחים בחבריהם לנגמ"ש שהם יורקים בפרצופם של חניכיהם ואלה עונים ב"נוכלים" ו"שקרנים". ויהי ריב בין רועי מחנה ימין אל"ף לבין רועי ימין בי"ת והשמאל והמשותפת (ויאיר גולן) אז בארץ. ומי שליבו ומוחו סתם בימין התמים נטול המניפולציות – נחמץ. לצורך העניין והאמת, אניח הצידה את צווחות האגף הטוען ש"ימינה" אינה ימין ובנט ושקד חברו מזמן להיות חלק מהשמאל, והמהדרין אף מוסיפים "הקיצוני", ואדון בטרגדיה האמיתית הפוקדת בשנים האחרונות את הימין הישראלי, המהווה רוב מוחלט בציבור אך נכשל, פעם אחר פעם, למצות את יתרונו.
הפלגנות האוחזת בימין אינה דבר חדש. מקדמת דנא ידע התפצלויות ופילוגים. תמיד טענו שהדבר נובע מהדבקות העצומה בעקרונות רעיוניים המאפיינת את הימין אך ברוב המקרים מדובר בהתחלקות, תרתי משמע, על זוטי דברים. הפיצול הנורא מכל אירע בבחירות 92, כאשר הימין התמודד בבחירות ברסיסי מפלגות ואיבד את הרוב בציבור לטובת ממשלת רבין שהביאה עלינו את אוסלו, אבל גם אחרי כן מעולם לא השכילו מנהיגי הימין לתת ביטוי למה שבאמת הציבור רוצה. השמאל, גם בעשרות שנות האופוזיציה שלו, לא שכח כיצד לשלוט, משהו שהימין לא סיגל לעצמו מעולם.
12 שנות נתניהו בתוספת 3 שנות הקדנציה הראשונה שלו ב-96, מהווים הוכחה ניצחת לכך. נתניהו, פסאודו-ימין, מיהר תמיד לכונן קואליציות עם השמאל, פעם הייתה זו ציפי לבני, פעם אהוד ברק ופעם יאיר לפיד. הוא זה שמיהר ללחוץ את ידי רב המרצחים יאסר ערפאת, אותה יד המגואלת בדם אלפי יהודים, ולהכריז כי "מצא בו ידיד". בעודו טוען כי הוא שומר על ההתנחלויות, בתקופתו לא נבנה ולו ישוב אחד. בית המשפט העליון' על שלל פסיקותיו המעוותות, זכה להגנה מרחבית מצידו וזאת עד לרגע שהמערכת פנתה נגדו. פולחן האישיות כבש את הימין והגלה את האידיאולוגיה אל מחוץ לגבולותינו.
אלה דברים ידועים שנטחנו שוב שוב. הדיון הסוער, יש אומרים הקרקסי, השבוע בוועדת הכנסת, שבו, כמנהג הכנסת, איש לא חס על כבודו של איש, רק הבליט את הטרגדיה הימנית. האידיאולוגיה נרמסה. הערכים התמוססו. האינטרסים המפלגתיים שוב חגגו את ניצחונם.
אבל לא רק השמאל חגג. גם בליכוד, כמו בליכוד, הכל אישי, שום דבר כמעט לא אידיאולוגי ולכן היו שלא הסתירו את שמחתם המתפרצת להכרזת הפרישה שכן כעת, לא יצטרכו להתמודד בפריימריז מול שיקלי, הצובר פופולריות יותר ויותר והעלול לסכן את מעמדם.
המופע המביש של השר מתן כהנא, שבו לעג וגימד את כל הערכים שבשמם התנהל כל ימיו, כקצין וכטייס, לא יירשם בביוגרפיה שלו כאחד מהישגיו הבולטים. גם הליכודניקים, שלעולם לא יפספסו איזו התלהמות טובה עתירת קללות, צווחות וביטויי גנאי, לא ייזכרו ברשימת האנשים הדגולים של הכנסת.
והחתן עצמו, עמיחי שיקלי, שלו נוטים לייחס עמידה ערכית איתנה והשבחים לנאומו (המצוין, יש לומר) לא איחרו לבוא מצד חבריו באגף ימין א' או שמא זה ימין ב', יודע אף הוא מדוע הוא נכנס לחופתו, אלא שהתזמורת זייפה והמחותנים קלקלו לו את השמחה.
מתי תחול ההתפכחות? קשה להאמין שבעתיד הקרוב. כל עוד לא ישילו ימין אל"ף וימין בי"ת מעל עצמם את עור השנאה ויפסיקו להקשיב למחרחרי השנאה וההסתה בתוך המחנה שלהם עצמם.
הציונות הדתית ראתה את תפקידה כמי שמסוגלת לייצר את הדבק 3 שניות, שיאחד פלגים בעם. היא עצמה נפלה קרבן לאשליה זו. אולי כגודל השבר כך גודל ההזדמנות לפנות לאפיק אחר.
רבבות, אם לא מאות אלפים, השייכים לימין הדתי אך מביטים בחרדה לאלו מחוזות הגיעו נציגיהם, מחפשים כעת בית. הם לא יצביעו שוב ל"ימינה" מסיבות מובנות, סמוטריץ ובן גביר גורמים להם לקבס והליכוד מעולם לא היה בית אמיתי לדתיי הימין, למרות שלל הכיפות שלו.
עתה הנה המפלגה המנוחה, "הבית היהודי" שאי פעם בהיסטוריה הרחוקה קראו לה "מפד"ל", שנקברה קבורת חמור בידיה מנהיגיה ערב הבחירות האחרונות, עשוייה לחוות תחיית המתים, לקום מקברה, לנער את העפר ולהרים ראש. היא יכולה להיות הפתרון האידיאלי לעמיחי שקלי, שעתה נותר נטול מפלגה, בהיותה המפלגה היחידה שלא התמודדה ואינה מיוצגת בכנסת הזו.
מדוע שלא תתעשת, תבחר לה מנהיג ראוי סוחף לבבות, שיינתנו לו רוב הסיכויים שלא יחזור על הפלופ של רפי פרץ ותיערך לקדם את פני הבאות? מנהיגיה הנוכחיים צריכים להודיע כי המפלגה יוצאת לדרך חדשה והם מעבירים את שרביט השלטון למי שמסוגל באמת להנהיגה, במקביל תצרף את שיקלי ועוד אנשים טובים שלא מוצאים כעת בית, ותצעד בגאון אל הבחירות הבאות.
או שמא גם החזון הזה שייך למחלקת האשליות העצובות…
