יש לי קטע כזה שאם אני נמצאת במקום מסוים בארץ או בעולם, בסיטואציה מסוימת כשהעננים בזווית מסוימת, אני מרגישה שכבר הייתי פה. מעיןן דה-ז'וו כזה. מכירים את התחושה? זה יכול להיות ברחוב גבעת שאול בירושלים, זה יכול להיות על מזח רקוב בדרום נורווגיה. משהו מוכר לי משם ומניח את נפשי, זו תחושה נעימה, של שייכות, כאילו חזרתי הביתה כאילו חתיכה ממני מקבלת אישור שהיא קיימת ולא חלמתי אותה.
אני לא יודעת מה המקור של התחושה הזאת. כשהיה באופנה לדבר על גלגולי נשמות חשבתי שזה משם, כשהאופנה הייתה לדבר על תת מודע חשבתי שזה משם. נתנאל בכל אופן טוען שלדעתו מסד הנתונים הזה מגיע מספרים שקראתי בגיל צעיר, וקראתי הרבה. כנראה ספרים טובים עם תיאורים טובים של הנופים, האנשים, התרבות, הריח, השפה והצבעים. אני לא בטוחה שזו התאוריה היחידה כי לא רק ספרים עוררו את התחושה הזאת. גם חפצים לפעמים, נגיד כמו קופסת הפח לעוגיות עם ציור של ילדה קטנה וסוס בשלג שהייתה מונחת מלאה תמיד מעל המקרר בילדות שלי. הציור שלה היה נראה לי חי ממש.
אחד הנושאים שאהבתי מאד לקרוא עליהם, למרות זה נשמע מוזר להגיד את המילה "אהבתי" בהקשר של השואה. אבל זו הייתה המציאות. מאז שהייתי קטנה מאד אהבתי לקרוא סיפורים של ילדים ועל ילדים ואחר כך אהבתי גם ספרי מבוגרים, וסרטים, בלי שהייתה לי משפחה ניצולת שואה באופן ישיר. איכשהוא, השואה נכנסה לי מתחת לעור. הייתי בקיאה בפרטים, בשמות, בשנים, במהלכים.
וכך קרה שכשהגעתי לפולין, הרגשתי שמסד הנתונים הפנימי ההוא מתעורר לחיים.
במקום שגדלתי לא ערכו מסעות לפולין בכיתה יא'. בגיל 24 כשהזדמן לי לצאת למסע קטן לפולין, נסעתי. אני אומרת מסע קטן כי זה היה בקונספט אחר. כמה בנות, מורה מבוגר אחד, אשתו. בלי טקסים, בלי קטעי הקראה, רק שוטטות חצי מודרכת במקומות שהיו ואינם. הצצה עצמאית לכפרים ליערות לרחוב. ישנו במלונות דרכים קטנטנים, הלכנו ברחוב עם המזוודות, נראינו כמו שורה של בנות ואבא ואמא. אבא יהודי עם זקן גדול, אמא עם מטפחת. זה היה מוזר, חצי חלום חצי מציאות, חצי הווה חצי עבר. כמו להיכנס למכונת זמן. זו הייתה גם הפעם הראשונה שלי במזרח אירופה ופתאום המילים גם קמו לתחיה- מילים שהיו רק בסיפורים ולא פגשתי בהם בארץ ישראל- מתבן, רועת אווזים, נהר שחוצה את העיר, יער עם שיחי פטל.
בפעם הבאה שקראתי ספר על השואה, הדימויים כבר היו חזקים יותר/היה להם מציאות שראיתי בעיניים להישען עליה. מצד שני, משהו באuוירה המיסטית נהרס, היכול, להישען על התאור שבסיפור עד לפרטי פרטים, עד שאפשר ממש להרגיש את הקור שעולה מהעצים שביער, למרות שאני, ילדה מפתח תקווה, מעולם לא הרגשת קור של עצים שעולה מהיער.
אני עדיין אוהבת לקרוא על השואה, לראות סרטים דוקומנטריים, ראיונות, להכיר עוד זוויות שלה וסיפורים שהיו מקופלים היטב ודחוסים עמוק בארונות, נפתחים. אפילו בשנים האחרונות, כל כך הרבה שנים אחרי, כאילו כבר שמענו הכל, ומשאירים אותנו שוב ושוב בפה פעור נדהמים מהגודל והיקף ועומק מה שהיה שממשיך להתגלות.
