אילו הייתי מוצא תחת הארון שלי בּוֹגארט, אותו יצור קסם מסדרת ספרי הארי פוטר שלובש את צורת הדבר המפחיד אותך יותר מכול, הוא היה נראה אליי בדמות אחד מילדיי כשהוא גלוי ראש, על זרועו כתובת קעקע וכל מראהו אומר: עזבתי. אני לא חושב שאני יוצא דופן באופן חריג. הפחד מחזרה בשאלה הוא פחד חוצה מגזרים, והעיסוק האובססיבי בנתוני הנשירה הוא ניסיון לעבד את הפחד הכמוס בלב כל שומר מצוות: שהבן שלי יהיה חילוני.
לכן לא תופתעו לשמוע שאת ימי חול המועד פסח ביליתי יחד עם המתבגרת מול "עוד ניפגש", סדרת הדוקו־ריאליטי המצוינת של "כאן" שעוקבת אחרי שלוש אמהות שהילד שלהן חזר בשאלה (ועוד צמד של אח ואחות וצמד של אב ובת). זו הייתה חוויה מיוחדת. כשבתחילה אני הוא שעוצר את הסרטון בכל כמה דקות והמתבגרת מתחננת שנמשיך, אבל לאט לאט היא מעלה את השאלות בעצמה: ואיך אתה היית מגיב אם הייתי…?
המתח שהסדרה מנסה להציג הוא סביב השאלה האם הדת היא הכול. הדמויות החילוניות בסדרה, נציגות ההפקה, דורשות שוב ושוב מהאמהות להכיר בכך שקיום מצוות הוא רק חלק קטן בחיים, ושאהבה ומשפחה הם דברים גדולים וחשובים הרבה יותר. לפעמים נראה כאילו האמהות משתכנעות, ואז אני עוצר את הצפייה במחאה ומזכיר לבת שלי שעבודת ה' היא מהות הקיום, יגידו מה שיגידו. ועם זאת, התהליכים שהן עוברות בסופו של דבר עמוקים ומורכבים יותר.
להעביר משהו יקר מאוד מדור לדור זו תמצית קיומנו. ומכאן גם הפחד מן האפשרות שדווקא אני אהיה מי שישבור את השרשרת
את המפנה החד ביותר עוברת מוריה לוי, אמא של אבריימי, שבתחילת הדרך מצהירה שאין שום סיכוי בעולם שהיא יכולה לקבל בביתה ילד שסטה מן הדרך, קל וחומר להיות גאה בו. ובפרקים האחרונים היא נוטשת באופן מוחלט את כל התנאים והציפיות ומקרינה כלפי בנה אהבה שאינה תלויה בדבר. נקודת המפנה במקרה הזה ברורה מאוד: עימות אמוציונלי מאוד מול המלווה החילונית שלה, ג'ודי, שבו מוריה מצהירה שהיא מעדיפה ילד עם תסמונת דאון מאשר ילד חילוני, וג'ודי בתגובה מטיחה בה שהיא משוגעת. זה רגע טעון, גם כי במהלכו מתברר שלמוריה עצמה יש ילדה עם תסמונת דאון, אבל גם כי לא לגמרי ברור מדוע מוריה יוצאת ממנו עם נקודת מבט אחרת. ונדמה לי שהיא הבינה באותו הרגע משהו מאוד עמוק על כל הקונספט של חינוך.
חינוך הוא מצווה, וחובה. המתנה הגדולה ביותר שהורים יהודים חייבים להעניק לילדיהם. גדולה אפילו ממתנת החיים עצמה. ההעברה הבין־דורית היא הסיבה היסודית שלשמה נגלה הקב"ה לאברהם אבינו, "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו". וכשמשה מוציא את ישראל ממצרים הנאום המכונן והראשון שלו נסוב כולו סביב מצוות "והגדת לבנך". כך אנחנו עובדים. זו תמצית קיומנו. להעביר משהו יקר מאוד מדור לדור. ומכאן גם הפחד הקיומי מהאפשרות שדווקא אני אהיה מי שישבור את השרשרת.
ודווקא משום כך אנחנו קצת מחמיצים את מלוא משמעותה של ברכת 'ברוך שפטרני מעונשו של זה' שנאמרת עם הגיעו של הילד למצוות. "צריך אדם להיטפל בבנו להעסיקו בתורה ובמצוות עד שלוש עשרה שנה; מכאן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני". מצוות החינוך היא מצווה שמוגבלת בזמן, כפי שניסחה זאת בת־שבע, אחת משתי האמהות האחרות, בסוף הפרק האחרון של הסדרה. וגם אם לא לגמרי ברור אם החובה הזו נגמרת בגיל שלוש עשרה (יש מרבותינו שבירכו ברוך שפטרני רק בגיל עשרים), היא אינה אינסופית. ובעיקר, מבחן התוצאה אינו באחריותנו, ואינו מעיד בהכרח עלינו או על דרכנו, כיחידים או כמגזר. אברהם אבינו ויצחק אבינו לא היו אבות פחות טובים רק משום שמחצית מהילדים שלהם היו דתל"שים. והרי גם הקדוש ברוך הוא מעיד על עצמו שפעם אחר פעם ילדיו לא הלכו בדרכו. ואף על פי כן, אומר הרב רובין לבתו גל, שיצאה בשאלה, הוא מחזיר בך בכל בוקר את נשמתך; הוא אוהב אותך ודואג לך בדיוק כפי שאת עכשיו; אז מי אנחנו בכלל שנתנהג אחרת?הדתי
