אני לא פוחד שהאנושות תשכח את אדולף היטלר; אך אני פוחד שהוא יהפוך לקוריוז. תראו מה קרה לג'ינגיס חאן. באירוויזיון 1979 זכה השיר הישראלי "הללויה", אך רבים זוכרים מהתחרות הזו בעיקר את השיר הגרמני, "ג'ינגיס חאן". חברי הלהקה הגרמנית חוללו על הבמה בתלבושות צבעוניות ובתנועות משונות, ושרו על מעלליהם של ג'ינגיס ואנשיו, ש"זרעו אימה ופחד בכל מקום": "הָביאו לנו וודקה, הו הו הו הו! כי אנו המונגולים, הא הא הא הא! ג'ינגיס חאן – כל אישה שחיבב הוא לקח לאוהלו, הוּ! הא!" וכן הלאה. השיר המשעשע זכה לפופולריות גדולה בשנים הבאות, ואפילו לגרסת כיסוי ביידיש: "יידן, קומט אהיים!" (יהודים, שובו הביתה).
מי היה אותו ג'ינגיס חאן, ששעשע כל כך את אירופה בסוף המאה ה־20? הוא היה מפלצת. ג'ינגיס נולד ב־1162 תחת השם טמוג'ין. כבר בילדותו רצח את אחיו הגדול. כגאון צבאי, הוביל בבגרותו את המונגולים להקמת אימפריה אדירה. לוחמיו רצחו באכזריות רבבות גברים, נשים וילדים, בכל מקום שבו עברו. העדים ההמומים מתארים ערים שלמות שרחובותיהן חלקלקים מדם. בסך הכול הרגו המונגולים כ־40 מיליון איש – כעשירית מאוכלוסיית העולם כולו; פי כמה משיעור ההרוגים במלחמת העולם השנייה. ומה לגבי הנשים שחיבב ג'ינגיס ולקח לאוהלו, לפי השיר? ובכן, לא היה מדובר במאהב רומנטי רגיש, אלא באנס, שכפה עצמו על אלפי שבויות. מחקר גנטי עכשווי העלה שבערך 16 מיליון גברים, כשמונה אחוזים מהגברים החיים בשטחים שהיו באימפריה המונגולית, הם צאצאיו של ג'ינגיס חאן. וזה האיש שהפך לקוריוז מגניב בתלבושת צבעונית.
אנחנו חוששים ממכחישי השואה שטווים תיאוריות קונספירציה מופרכות כדי להכחיש את רצח אבותינו. אני חושב שהחשש הזה מוגזם. השואה היא אחד האירועים המתועדים ביותר בהיסטוריה, ושום היסטוריון רציני לא יכחיש אותה. אני חושש מתופעה אחרת: מדחיקת השואה לירכתי התודעה ההיסטורית, כאיזה קוריוז עתיק. האשורים היו רוצחי המונים אכזריים – אך מי זוכר זאת היום? אדריאנוס הרשע, שרצח מאות אלפים מאבותינו בימי מרד בר כוכבא, זכור היום בעולם כקיסר חביב. מוזיאון ישראל פרסם לפני כמה שנים באינסטגרם תמונה של פסל אדריאנוס, ציין את העובדה המעניינת שהקיסר חי עם נער מאהב, וחתם בברכת "שבוע גאווה שמח". רק אחרי שהגולשים הגיבו בתדהמה פרסם המוזיאון איזו הבהרה. רוצחי ההמונים מן העבר הופכים לקוריוזים של ההווה.
אנחנו לא נשכח את היטלר, גם כשכבר לא יהיו עמנו ניצולי שואה. זה מותנה בתהליך חיוני אחד: הפנמת זכר הנאצים לתוך חיינו הדתיים
האם כך יקרה גם לנאצים? יש כבר סימנים ראשונים: קרקס ברוסיה הציג חיות עטופות בסמלים נאציים; מסעדה באינדונזיה הלבישה את המלצרים במדים נאציים וקישטה את הקירות בתמונת ענק של היטלר; חברת אופנה בהונג־קונג השיקה חולצות המעוטרות בתמונות של היטלר ובצלבי קרס. בכל המקרים הללו כנראה לא מדובר באנטישמיות אלא באדישות. היטלר עבורם אינו האדם שרצח את ההורים של הסבים שלי, אלא דמות היסטורית מעורפלת. יש לשער שהתהליך הזה ילך ויתעצם, ושהעולם ישכח שהיטלר היה השטן.
לא אנחנו. אנו עדיין זוכרים את אדריאנוס הרשע, ומקוננים בתשעה באב על רציחותיו וגזֵרותיו. אנחנו לא נשכח את היטלר, גם כשכבר לא יהיו עמנו ניצולי שואה. זה מותנה בתהליך חיוני אחד: הפנמת זכר הנאצים לתוך חיינו הדתיים. אין די ביום השואה האזרחי, עם כל חשיבותו. אנחנו צריכים גם קינות על השואה בתשעה באב. כמה ניסו לכתוב קינות כאלו, ואחד – הרב חיים סבתו – גם הצליח לכתוב קינה רגישה, עמוקה ומנוסחת היטב. זה לא מספיק. פרעות ת"ח־ת"ט היטשטשו בתודעתנו, ומעט מאוד ישראלים מכירים את שמו של מנהיג הקוזקים, בוגדן חמלניצקי. "חמיל הרשע" הוביל מעשי טבח נוראיים וגזר על היהודים מיתות משונות ומתועבות. כשהיינו ילדים שיחקנו "הקדרים באים", ולא ידענו שהקדרים המסתוריים, שמהם בורחים הילדים במשחק, הם הטטרים, בני בריתם של הקוזקים בטבח ת"ח־ת"ט. שמו של חמלניצקי נזכר היום בעיקר כגיבור לאומי אוקראיני, ואנחנו לא מספיק מודעים לדמותו האמיתית. בבתי הכנסת שלנו בדרך כלל לא אומרים קינות על גזרות ת"ח־ת"ט, ואת הצום שנקבע לזכרן בכ' בסיוון איננו צמים.
האם כך עלול לקרות גם להיטלר ולנאצים? אינני חושב. בכל זאת, הקטל והזעזוע הם בסדר גודל אחר. אך הלוואי שהיינו עושים יותר כדי להטמיע את זיכרונם ואת דמותם האמיתית בסדר החיים היהודי. הלוואי שהיינו מדגישים יותר את ממד השואה בעשרה בטבת; הלוואי שהיינו מחברים עוד קינות שואה שייאמרו לדורות עולם. הרי אנחנו יהודים; המקצוע שלנו הוא לזכור.
