נעים מאוד, זו אני, רֶבי החדשה. החברות הטובות מנסות לשכנע אותי שמשהו השתנה בי. הרבה בזכות הקורונה וגם קצת בזכותן. ודאי הבנתם שלא באמת כיף להיות חברים שלי. כלומר של רבי הישנה. למשל, הייתי יכולה להגיע לארוחת צהריים בשבת, ובמקום להודות למארחים החביבים הייתי מתיישבת ומכריזה: בשלוש אני בבית. חייבת שנ"צ. מזל שכבר מכירים אותי ולא נעלבים, אבל הם יודעים שברבע לשלוש אני פשוט אפצח בשיר המעלות.
נגיד יושבים חברים ונחמד ומדברים וזה. אני אהיה הראשונה לקום ולהגיד "איזה כיף היה". זה במקרה שאני מתארחת. במקרה שבאים אליי, אני יכולה למחוא כף ולהגיד בקול: "טוב היה מה זה כיף, תשתו משהו לפני שתלכו?"
זה כל מיני דברים, גם כי מיציתי את האירוע. אבל גם כי די. לדברים יש נטייה להתחיל וצריך לעזור להם להסתיים. כמו צנצנת נוטלה. ובדרך כלל אני זו שמתנדבת לסייע. אבל זו רבי הישנה. רבי החדשה זורמת, לרבי החדשה אין לו"ז. וזה באמת בזכות הקורונה. כי לא היה לו"ז. המון זמן. אין סיבה לשנו"צ בשבת כי אין הופעה במוצ"ש. אין מה לזרז את ההולכים, כי אין עבור מה לקום בבוקר.
רבי הישנה אגב לא רק חתרה לסיום דברים, היא כמובן גם פעלה להתחלתם. אני לעולם לא מחכה שמשהו יקרה. אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. ואם אפשר כבר הזמנתי את היום דרך האתר שנה מראש לוודא שהוא אכן יגיע.
רבי הישנה, אגב, לא רק חתרה לסיום דברים, היא גם פעלה להתחלתם. אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. ואם אפשר כבר הזמנתי את היום דרך האתר שנה מראש לוודא שהוא אכן יגיע
אבל אז פגשתי את דקלה. דקלה חברתי היא השראה. אני רוצה להיות דקלה כשאני אהיה גדולה. לדקלה יש אמונה תמימה שלדברים יש נטייה להסתדר. לי המשפט הזה לא מתחבר לוגית בראש. שהרי מבחינתי מה יכול להשתבש? הכול. מה יכול להיות טוב – רק אופציה אחת. נו אז תגידו אתם סטטיסטית למי יש יותר סיכוי. דקלה מוכיחה אותי שוב ושוב שבניגוד אליי, שאוחזת בסיסמה "רוצה, אומרת, עושה". היא נאמנה לאחרת: "רוצה, משחררת, קורה".
וכאן נכנס סיפור המופת שלה המכונה "בינגו מנגל גז". לפני שנים, בארץ לא רחוקה בכלל, דקלה והאיש שלה לא הגיעו להסכמה על איזה מנגל לקנות. הוא רצה גחלים, היא רצתה מנגל גז. חלפו חודשים (אם לא שנים, לא סגורה על זה) ופשוט הם לא קנו כלום. עד שנופש אחד, במשחק בינגו (זה חשוב) במלון, דקלה זכתה במקום הראשון. ומה היה הפרס? רוצה, משחררת, קורה – נכון. מנגל גז. כששמעתי את הסיפור הזה לראשונה עברתי חוויה רוחנית. ויותר מכול הימם אותי הבינגו. משחק שאתה לא מפעיל בו שום מאמץ. מילא אם הסיפור היה "ואז היינו בחדר בריחה, והזענו מרוב מחשבה". מילא זה היה על משחק פיינטבול שבו כדור צבע עשה לה סימן סגול לכל החיים בכתף, אבל היא פשוט קיבלה את מה שהיא רצתה. קיסם, מספרִים ואמונה.
אז אני מנסה להיות רבי החדשה שלומדת לשחרר. אני יודעת שלתקופה קצרה בעברי הייתי שם. שמתי את עצמי במצב שטיפומט ונתתי לחיים להוביל. ואגב, זו הייתה תקופה אחלה. ודברים קרו. אבל האמונה נחלשה וחזרתי למושכות, ואני מקצרת את האורך שלהן ואת האחיזה בהן כל הזמן.
בחג השני דיברנו על יציאת מצרים ואמרתי שאני בכלל לא בטוחה שהייתי נכנסת למים. שהייתי מתה מפחד שהם יסגרו עליי ונטבע כולנו. באמת מי שלא היה עם אמונה שלמה וגדולה לא היה יכול לשרוד. ומי שזכה הכי הרבה, יש לו שני דברים חשובים: אומץ ואמונה. זה השילוב המנצח. אני במצב של רגליים רועדות. מדמיינת את עצמי קפואה ואומרת לילדים לא לשחק עם הילדים של נחשון בן עמינדב שתמיד קופצים ראשונים ושזה נורא מסוכן.
אגב, במקרה שאני מרגישה שאני ממש מפחדת, קופצת רבי הישנה ובגדול. זה קרה באמצע נחל ערוגות בחול המועד, כשהילדים מצאו איזו אופציה למגלשה של הטבע, שעבורם היא כיף ועבורי היא אירוע לב בהתהוות. ואז יצאה רבי הישנה וצעקה ופחדה וביקשה את המפתחות של האוטו ושלחה את רבי החדשה לחדר לחשוב על מה שהיא עושה ומה רע במסלול מעגלי בין הספה למקרר.
אני מנסה לצמוח, להשתנות. אני רוצה ללמוד. האומץ שאני צריכה הוא בשחרור, ובהתחזקות באמונה.
רוצה, כותבת, קורה.
Revitelzon@gmail.com
