פעם נסעתי לשליחות עיתונאית בארצות־הברית והזדמן לי לשוחח עם פעיל מהקהילה היהודית במנהטן. "מי שרוצה להכיר את הישראלי האמיתי לא צריך להתאמץ", הוא אמר לי, "שעה אחת בכבישי ישראל תספיק לו, ושם הוא יראה את הכול – ההוא שצופר, ההוא שצועק, זה שעוצר בצד כדי לעזור לאישה עם פנצ'ר וההוא שרוקד מעל הרכב כדי לשמח אנשים".
נזכרתי במשפט הזה כשהיינו בדרך לקמפינג בצפון ולפתע החל להיווצר פקק אימתני בכביש 90. מאות רכבים הזדחלו בעצלתיים ואחרי שעה־שעתיים הסבלנות התחילה לפקוע. מה עושה הישראלי במצב כזה? מחפש קיצורי דרך. לאט ובהדרגה התחילו חלק מהנהגים לחתוך לדרך אופניים מקבילה בניסיון לקצר את הפקק. אחרי שהראשון העז, גם האחרים צברו אומץ. בהתחלה חשבתי שזה מגעיל, אבל ככל שהפקק נעשה יותר ויותר משוגע, משהו בפרישה הזאת הצידה נעשה יותר ויותר חינני. מין חוצפה ישראלית לא תקנית, אבל גם לא מזיקה. "הישראלים האלה לא פראיירים" – זה מה שבוודאי היה אומר הידיד האמריקני לו היה שם איתי באותו הכביש.
לפני שבועיים ביקרתי בקרקוב. הנסיעה ממנה לשדה התעופה נמשכת פחות או יותר כמו הנסיעה מתל־אביב לנתב"ג. אולי זו הסיבה שאני עד עכשיו לא משתחררת מהסכום ששילמתי לנהג שהסיע אותי. תחזיקו חזק שלא תיפול לכם הלסת: 60 שקלים. בסכום הזה, יש לשער, הייתי מצליחה להשיג בישראל הסעה מדיזנגוף 1 לדיזנגוף 15 במקרה הטוב, כי יש סיכוי שגם אחרי שהנהג ינקוב במחיר הוא יוסיף לו דמי הזמנה, דמי מזוודה, ודמי "סתם כי אני יכול".
זה לא רק יוקר המחיה. אלו לא רק נסיבות של שוק והיצע וביקוש. יש רק דרך אחת לתאר את התופעות האלה – מדובר בחזירות. חזירות ישראלית מצויה
ופה, אם תרצו, מתחיל הפרדוקס הישראלי שאני מתקשה לפתור. כשל שהגיע לשיאו כאשר פורסמה ברשת תמונה מתוך תפריט של איזו מסעדה, ובה הוצגה קערה עם ספגטי בלי כלום, כזה שכל אחד מאיתנו מכין לילדים שלו מדי פעם לארוחת הערב, ומתחתיה הופיע כיתוב: ספגטי ילדים, 53 שקלים.
האבסורד כמובן לא מסתכם באוכל. קצת לפני פסח הגעתי למתחם של שטיפת מכוניות. "בפנים בחוץ?", שאל אותי העובד, "כן", עניתי. "זה 80 שקלים", הוא הצהיר. "80 שקלים?!" שאלתי בתדהמה, "אני זוכרת שתמיד לוקחים פה 50". "תעריף פסח", הוא ענה בלי להתנצל. לא ידעתי שלפסח יש תעריף משלו.
ויש את הבחורה ההיא באינטרנט שפרסמה שהיא מוכרת שטיח פעילות לתינוק "במחירים מיוחדים". כאשר ביקשתי פרטים נוספים היא שלחה לי תמונה שלו ועליה תג מחיר של 230 שקלים. גיגול קצר העלה את מה שחשדתי מראש שקורה – היא הזמינה אותו מעלי אקספרס בעלות של פחות ממאה שקלים.
לא, זה לא רק יוקר המחיה. אלו לא רק נסיבות של שוק והיצע וביקוש. יש רק דרך אחת לתאר את התופעות האלה – מדובר בחזירות. חזירות ישראלית מצויה. אנשים חסרי בושה שקלטו שאפשר להניח כל תג מחיר שרוצים, על כל דבר כמעט, ומישהו תמיד יקנה.
וזה מפתיע אותי. כי אני טעיתי לחשוב שהישראלי המצוי הוא לא פראייר. הוא האיש שלא מוכן לבזבז זמן מיותר בפקקים. הוא האיש שאם הבטיחו לו חדר שפונה לים, בחיים לא יתפשר על חדר שפונה לחצר פנימית. הוא האיש שימתין שעה במוקד רק בשביל לקבל החזר על עסקה שביטל.
ופתאום הישראלי המצוי נהיה פראייר. מה זה פראייר? האבא של הפראיירים. הוא מוכן לקנות ענבים ב־38 שקל לקילו. הוא מתפתה לשכור מרתף שהוסב לדירת חדר עם שירותים כימיים וכלוב של נחש במקלחת תמורת 6,000 שקל לחודש. הוא מוכן לשלם מעל 20 אלף שקל לחופשה באילת. מה נסגר עם הישראלי הזה? מה עובר עליו? ולמה הוא דופק את כולנו?
מדי פעם, כשאני נקלעת לבני־ברק, אני נזכרת במציאות האלטרנטיבית. בחיים הצנועים שהיו לנו פעם, כשאנשים היו מוכנים לתת שירות גם בשביל רווח של חמישה שקלים למנת פלאפל. מציאות שבה עדיין אפשר לסיים קניות בסופר למשפחה בפחות מאלף שקלים. מציאות שבה בייביסיטר בת 15 לא תעז לקחת יותר מ־20 שקלים לשעה. מציאות שבה אנשים מסוגלים לסגור את הארנק ולומר "זה לא בשבילי". ובאותו רגע, כשזה קורה, החרדי המצוי נראה לי האדם היחיד שמצליח להיות חזק בפני כוחות השוק, הישראלי היחיד שעדיין לא הפך לפראייר.
