כשהייתי ילד קטן לא ידעתי לרכוב על אופניים. בבית שבו גדלתי לא היה אבא שילמד אותי לרכוב, ולא היו אחים גדולים שיביאו לי את זוגות האופניים הישנים שלהם. אז אף אחד לא קנה לי אופניים, ואף אחד לא פירק לי את גלגלי העזר, ואף אחד לא לקח אותי לאיזה מגרש כדורסל נטוש, והסביר לי איך לוקחים תנופה, ואיך שומרים על שיווי משקל, ואיך מישירים מבט וממשיכים לפדל בכל מחיר, ואף אחד לא רדף אחרי עם מקל מטאטא, ואף אחד לא הרים אותי ונישק אותי כשנפלתי והתרסקתי על האספלט, כי לא נפלתי, ולא התרסקתי על האספלט, בגלל שלא היו לי אופניים, ובגלל שאף אחד לא לימד אותי לרכוב על אופניים.
אני זוכר שבכיתה ה' לקחו אותנו למין מרכז כזה מטופש של בטיחות בדרכים, וחילקו לנו מלא זוגות אופניים, והסבירו לנו איך צריך לנסוע, ומתי צריך לתת זכות קדימה, ומתי צריך לעצור, וכל הילדים בשכבה היו עם אופניים כאלה קטנים ומגניבים, ורק אני, ועוד כמה חנונים, קיבלנו אופניים דביליים כאלה עם גלגלי עזר, ונסענו עליהם, סמוקים מבושה ומקנאה ומצער. ואני זוכר איך בבר מצווה של גלעד, כשכולם יצאו לטיול אופניים מגניב בהרי ירושלים, אני הייתי בטנדר של החנונים, ביחד עם ההורים של גלעד, וישבתי במושב האחורי, והסתכלתי על כל החברים המגניבים שלי, נוסעים עם אופניים על שבילי ג'יפים יפהפיים, בין יערות אורנים מזויפים, וקינאתי בהם, והתביישתי מאוד, וההורים של גלעד אמרו לי, לא נורא עוד מעט נעשה סנפלינג בבית גוברין, ואני התביישתי אפילו יותר.
אייי אייי אייי, רק בכיתה ח' התחלתי ללמוד לרכוב על אופניים, לקחתי ממנדל את האופניים שלו והתחלתי לנסות לרכוב עליהם, וכמה חברים טובים עזרו לי והסבירו לי, שזה עניין של ביטחון, שצריך פשוט לתפוס תנופה, בכל פעם שאתה מרגיש שאתה נופל, תדווש עוד יותר חזק, איייי. ואני צברתי ביטחון, לאט לאט, ולימדתי את עצמי לשלוט באופניים, ואחרי כמה ימים כאלה של הצלחות וכישלונות, של הפסדים וניצחונות, נסעתי עם האופניים במין חניון כזה צפוף, והסתבכתי עם עצמי, ונפלתי על איזה עמוד תמך כזה מכוער ושברתי את היד.
בקיצור, כמו שאתם מבינים בכל מה שנוגע לאופניים יש לי ברוך השם לא מעט טראומות ותסביכים וחסכים, זאת הסיבה שכשחיה בתי האהובה ביקשה ממני ביום הולדתה החמישי, שהתקיים לפני חודש בערך, ללמוד לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזרררר! החלטתי למצוא מישהו אחר שיתמודד עם האתגר הזה במקומי! חאלס בקושי את עצמי הצלחתי ללמד, עכשיו אני אמור גם ללמד אחרים. אז פתחתי את הפייסבוק וחיפשתי המלצה על מורה לרכיבה בתל אביב, ומצאתי מישהי שנראתה מתוקה מאוד וחרוצה מאוד, והתקשרתי אליה וקבעתי איתה שיעור ראשון לחיה.
וכשהיום של השיעור הגיע, במקרה, במקרה לגמרי! לא יכולתי להיות בו, אז שלחתי את הבייביסיטרית האהובה שלנו שתלך במקומי. יש לי חבר שאומר תמיד "צרה בלב איש ידחיקנה!" וזה מה שעשיתי באותו היום, אבל אחרי שני שיעורים לא כל כך מוצלחים הבנתי שאי אפשר להפריט הכול, ושהנוכחות שלי, כאבא, נדרשת בשיעורים הללו, אז התגברתי על עצמי, ולקחתי את חיה לשיעור בכוחות עצמי. והמורה לרכיבה הסבירה לחיה להסתכל קדימה, לא להפסיק לפדל, ולחייך! כל הזמן לחייך! וחיה, במקום להסתכל קדימה הקפידה להסתכל למטה, ובמקום לפדל היא הקפידה לעצור בבהלה, ובמקום לחייך היא הקפידה לבכות. וככה השיעור נראה. חיה רכבה ובכתה, ובכתה ורכבה, ואני הבטתי בה ובכיתי גם, בכיתי על עצמי, אבל גם על החיים האלה, ששום דבר בהם לא בא בקלות.
המורה של חיה הייתה חמודה ורגישה וסבלנית ואדיבה, אבל חיה הייתה מוצפת בפחדים וחששות. היא גם נפלה פעם או פעמיים, וזה שבר אותה לרסיסים, איייי והמורה אמרה לה, חיה, קשה יש רק בלחם, וגם אותו אוכלים! ואני חשבתי לעצמי, איזה קשקוש מקושקש, קשה יש בכל מקום, כל הזמן, את הקשה שבלחם קל לאכול, אבל החיים כל כך קשים, ואת הקושי האינסופי שלהם אנחנו לועסים ובוכים, ובוכים ולועסים. וחיה אמרה למורה בבכי, אני לא אוכלת את הקשה של הלחם, והמורה צחקה, וגם אני צחקתי חחחח, נמצאנו למדים שקשה יש גם בלחם, וגם אותו לא אוכלים לפעמים.
ובסוף השיעור השלישי שילמתי למורה, ואמרתי לה שאולי כדאי שלא נקבע לעוד שיעור, כי זה לא נראה שחיה מתקדמת, היא רק בוכה. והמורה צחקה ואמרה לי, שאין לי מה לפחד, זה כמו לידה! חיה עוד רגע כבר קולטת את העסק! ואני חייכתי אליה ואמרתי לה שאני דווקא מרגיש שבמקום ללמד אותה לרכוב אני גורם לה לסבול, והמורה אמרה לי, מי שלא נופל לא רוכב, ואני אמרתי לה, מי שלא רוכב לא נופל! והמורה אמרה לי, נכון! ואני אמרתי לה, טוב בסדר, שכנעת אותי.וקבענו לחיה שיעור נוסף, ביום שני הבא. אוי לי ויי לי מה אני עושה.
יש פתגם כזה דבילי של מוטיבציה שאומר, שבחיים, כמו באופניים, אם קשה לך – סימן שאתה בעלייה! חחחח, ואני אומר, בחיים – אם קשה לך, סימן שאתה בחיים! תראו אותי, בגיל שלושים וחמש, מנסה בכל מחיר לחמוק מהתסביכים שלי, ועל הדרך, מעניק לעצמי ולבת האהובה שלי אלף תסביכים חדשים. כל התשובות לא נכונות, כל השבילים עקומים, והאמת נעדרת לה, עדרים עדרים, אייייייי אם היו גלגלי עזר לחיים, הייתי מתקין אותם כבר אתמול, ואז מרים את המבט, ומחייך, ולא מפסיק לפדל. שכוייח.
