כולם הכירו את ליאור, אבל רק היא, ליאת, הכירה בו. גם לה לקח זמן להכיר: אולי כך נראה כעס? אולי כך נשמעת שינה? אולי היא עצמה עכשיו באיזה שדה קרב ואמורה לנצח?
למה אבא לא נרגע?
בכל יום זיכרון היא מקללת את הזיכרון. מי צריך זיכרון. ואת יודעת, ימימה, היא אומרת לי, את יודעת מה הכי גרוע בזיכרונות? הם מידבקים! פתאום, הזיכרונות שלו הפכו גם הזיכרונות שלי ובוקר אחד, כבר לא זכרתי מי אני באמת מפני שזיכרונותיי פינו את מקומם לאלה שלו, זיכרוני לברכה.
יזכור עם ישראל את כל הנשים שהביאונו עד הלום, נשות הלומי הקרב, אלה שנלחמות על חלקת הא־לוהים הקטנה שלהן שלא יכבשו אותה הזיכרונות, שהודפות אותם מדי יום במקלות, בתחנון, בשכחה, אלה שזוכרות עבורנו מה שהעדפנו לשכוח. יזכור ה' את "זו שמרטיבה שפתיו החרוכות בחושך וליבה מלא חרדה", לילה־לילה מבקשת בתו של דוד המלך "השמענה קולכן ברכות השחר האהובות" (זלדה).
הרבה בנות לו, לדוד המלך. רק הוא הכיר בשאול, בחרדתו. רק הוא ידע איך זה לנסות ולחיות לצידו של הלום קרב. ככל שהוא מנגן לו, הוא לא מבין למה אבא לא נרגע אהה, אהה, ומה יהיה אם ייפגע? מפני שככל שהוא מנגן לו, כך הופך שאול להיות אויבו המושבע כי דוד מגלם את הנעורים, את החיות, את כל מה ששאול לא. והיה כנגן המנגן, ותלך ותנבול רוח שאול, "וילך הלוך והלום… ויאמר הכהן: נקרבה הלום! וישאל שאול בא־לוהים: הארד אחרי פלישתים? התתנם ביד ישראל? ולא ענהו ביום ההוא… ויאמר שאול: גשו הלום! ותהי חרדה במחנה בשדה, ובכל העם, המצב והמשחית חרדו גם המה, ותרגז הארץ ותהי לחרדת א־לוהים… והנה ההמון נמוג ויילך והלום… ורוח ה' סרה מעם שאול, וביעתתו רוח רעה".
שוב ושוב הולמות המילים האלה, כמו תופי מלחמה. "מהטיפול הראשון הוא יצא עם תוף", מספרת לי ליאת. "רבי נחמן אומר שסגולת הנגינה בתוף היא שמחה". לא כינור! הבנת? מה שמרגיע אותך, הפריטה העדינה הזו, לא מרגיעה אותו! ככה אבא לא נרגע! רק הלמות התוף תרגיע אותו, והלמות ליבך.
את יודעת מה הכי גרוע בזיכרונות? הם מידבקים! בוקר אחד, כבר לא זכרתי מי אני באמת מפני שזיכרונותיי פינו את מקומם לאלה שלו, זיכרוני לברכה
המלבי"ם המופלא יבקש לשמח את נפשו של הלום הקרב ב"מוזיקא": "ובהיות הרוח השחורה… יסובב לפעמים את כלי המוח על ידי הפסד דמיוני, ולא נשאר שאול כיתר האנשים, אבל היה דואג תמיד, מהרהר בעונשו ובהפסד מלכותו, ומתוך כך נשרף דמו ונתהווה בו חולי המלנקוליא המתהווה מן המרה ויתגעש ויחרד תמיד ואיך יתרפא? או על ידי סיבה חיצונית, על ידי רפואות שמתקנות הכלים הנשחתים (תרופות), או על ידי סיבה פנימית, ליישר כח הדמיון והמחשבה אל השמחה (טיפולים נפשיים), ועבדי שאול בחרו את המוזיקא, והיא תעתיק את הנפש מתכונה לתכונה ותסיר חולי המרה השחורה כשתעתיקהו למחשבות משמחות".
ליאת הייתה התווים של ליאור, היא סימנה תו גם על מצחה שלה כדי שלא ישכח, שהילדים לא ישכחו. אבל לא תמיד היא יכולה לנגן. "לפעמים צריך מרחק כדי להתקרב", היא מגלה את אחד מסודות הקרב השמורים ביותר. אז היא יוצאת מעט מהבית, וגם הוא יוצא מעצמו ועוזר לנוער במצוקה, הוא מכיר את שפתם. וכשהם רחוקים, הם נלחמים בשקט, מנסים למחוק האחד את זיכרונותיו המאומצים של האחר.
ורציתי לזכור היום, גם את הקהילה המדהימה שעמדה כל העת לצידם, לצד ליאור וליאת, והקהילה שעומדת עכשיו רק לצידה של ליאת, מפני שליאור נפטר, לאחר מחלה קשה, זכרונו לברכה. "הוא נפטר מצער", תסביר ליאת מה שכולנו זכרנו היטב.
רק קהילת בעלי התשובה המופלאה הזו, ברמת־השרון ובתל־אביב, הייתה יכולה כך לאחוז בידה של ליאת, ואני חושבת שאולי זה כך מפני שרק בעלי תשובה יודעים זיכרונות אחרים, רק הם מכירים זה בזה מקילומטרים בעוד שמי שלא עבר עולם, לא יכול להכיר בהם. גם הם מתגעגעים כשהם אמורים בעצם לשמוח שהגיעו עד הלום, גם הם מבינים שהניגון שמרגיע אבא דתי מבית, לא בהכרח מרגיע אותם. וגם היא בעלת התשובה, זיכרונותיו נבללים באלה שלה וגם היא לא זוכרת לפעמים מיהי והאם מותר לה פשוט לשמוח שמחת חיים פשוטה לידו ולא מבינה למה הוא רוצה לחזור לשם לפעמים, ולא בתשובה.
וכשהמנגנות כבר עייפות כל כך, אנחנו רוצות לנגן להן היום. לשיר להן את כל השירים היפים של יום הזיכרון.
עכשיו אבא ליאור נרגע. עכשיו זכרונו לברכה. אל תשכחי אותך שוב ליאת. נוחי קצת. מבטיחות לזכור אותך בשבילך. יהיו זכרונותייך לברכה.
