ניצול השואה יחיאל דינור, הידוע בכינויו הספרותי ק.צטניק, זכה לפרסום עולמי בזמן משפט אייכמן לא רק בגלל שהתעלף בזמן מתן עדותו אלא גם מפני שטבע את הביטוי לפיו אושוויץ, והשואה בכלל, היו 'פלנטה אחרת'. לימים חזר בו דינור עצמו מקביעה זו וקבע שאירוע כמו השואה ייתכן בכל זמן, ועל ידי כל עם. אבל השאלה עצמה עדיין רלוונטית: האם נכון להתייחס לשואה כתופעה חד-פעמית בתולדות האנושות, תופעה שלא הייתה ולא תהיה כמותה?
מבחינת האנשים שחוו את השואה, קורבנותיה וניצוליה, זו ודאי הייתה 'פלנטה אחרת' – שונה מכל מה שהכירו קודם לכן ואחרי כן. יתר על כן, גם בתופעה ההיסטורית של השואה יש כמה נקודות ייחודיות השונות מרוב המקרים האחרים של רציחות המוניות ושיטתיות, שאירעו לאורך ההיסטוריה: שיטת ההשמדה 'התעשייתית', המפלצתית, שנועדה לחסל מקסימום בני אדם במינימום זמן, ובעיקר במינימום קושי רגשי למחסלים; האובססיביות של רדיפת היהודים, שהגיעה למצבים שהנאצים הגיעו לחיפושים אפילו באי שבו היו, לפי הרשימות, שני יהודים בלבד, והמשיכו במלאכת ההרג גם כשנזקקו לכל כח האדם שיכלו לגייס בשלבים בהם הלכה המלחמה ונשמטה מידיהם.
ובעיקר: העובדה שלשנאת היהודים והשמדתם לא היה שום הסבר 'רציונלי'. רוב מקרי ההשמדה ההמונית בתולדות האנושות אירעו כאשר העמים המושמדים נלחמו במשמידים, וההשמדה הייתה התוצאה המפלצתית של מלחמתם. אבל יהודי גרמניה, ואירופה בכלל, לא רק שלא נלחמו בגרמניה; חלק גדול מהם, אם לא רובם, ראו עצמם פטריוטים גרמנים, נלחמו בשביל גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ועשו הכל כדי להתבולל בחברה הגרמנית. הם נרדפו על-ידי הנאצים לא בגלל אינטרס מעשי כלשהו, אלא משום שהיוו 'איום רוחני' – היטלר בטירופו, ובהשליכו את תורת האבולוציה הדרוויניסטית גם על חברות אנושיות, ראה בהם גורם המעכב את השבחת המין האנושי באמצעות הגזע הארי.
אבל אפילו עובדה זו איננה בגדר חידוש היסטורי חד-פעמי: היהודים בוודאי נתקלו פעמים רבות לפני השואה בפרעות ובמעשי רצח המוניים, שבאו בגלל שונותם הרוחנית מהנוצרים; בכך שלא קיבלו את בשורתו של ישו, או שנחשבו כ'רוצחיו'. וגם בין קבוצות נוצריות ומוסלמיות שונות היו, ואצל המוסלמים ישנם עד היום, מעשי טבח המוניים בגלל השונות הדתית.
יש גם איזה מתח פנימי שאי אפשר להתעלם ממנו ביחס לאופן שבו אנחנו מתייחסים לייחודיות השואה: מצד אחד, אנחנו מתנגדים אינסטינקטיבית, ובצדק, לכל השוואה לשואה [אם כי גם בעניין זה יש רמות שונות: כשההשוואה באה מצד גורמים חיצוניים, כמו הפלסטינים, אנחנו מתקוממים בתוקף; כשהיא באה בשיח יהודי פנימי, כמו לכנות שוטר אלים בתואר 'נאצי', אנחנו קצת יותר סובלניים]. מצד שני, בכל יום זיכרון לשואה אנחנו מדברים שוב ושוב על 'לקחי השואה': אם זה הלקח הלאומי 'שלא נלך שוב כצאן לטבח', מול איומיה של איראן, ואם זה הלקח ההומניסטי שלא נעמוד מנגד מול סבלם של אחרים, כמו במקרה האוקראיני העכשווי (הבטחה עצמית שקרית למדי, שהרי לא סיפקנו לאוקראינים אפילו בדל ממה שקיווינו שאומות העולם יספקו לנו בתקופת השואה – ממחסה לפליטים ללא חישובי 'מכסות', ועד הפצצת אתרי ההשמדה).
העניין הוא שבכל 'הפקת לקחים' יש ממד מסוים, לפחות עקיף, של השוואה. הרי אם השואה היא בועה חד פעמית בתולדות האנושות, לא ניתן גם להפיק ממנה לקחים לשום אירוע אחר, השונה ממנה בתכלית. לכן, האמירה שלנו כלפי ייחודיותה של השואה צריכה להיות יותר מורכבת: אכן, אין להשוות את השואה לשום אירוע מוכר לנו, בגלל צירוף הנסיבות הייחודיות שהוזכר קודם. מצד שני, באו בה לידי ביטוי תכונות אנושיות הקיימות גם במגוון אירועים אחרים: רוע צרוף ויצרי התעללות מצד אחד, לצד גילויים שלא יאומנו של חסד והקרבה מצד שני. התכונות הללו בהחלט ראויות להשוואה גם לאירועים אחרים. יש לנו חובה, לא רק זכות, ללמוד מן השואה את מצוות העשה והלא תעשה החשובות ביותר של הקיום האנושי. לא בגלל ששאר האירועים דומים לה, אלא מפני שהתכונות הטובות ביותר והמפלצתיות ביותר שניתן למצוא בבני האדם באו בה לידי ביטוי כל כך קיצוני, שראוי ללמוד מהן מה לעשות ומה לא לעשות גם במצבים אחרים, פחות חמורים.
