כשהייתי ילד ועוד היו מדפיסים פה ספרי טלפונים, אהבתי לדפדף בהם ולחפש עוד אנשים הנושאים את שם המשפחה רייכנר.
בספר הטלפונים העבה של אזור ירושלים, 02, הופיעו אז רק שלושה: המשפחה שלנו, הדודים מירושלים, סבא וסבתא, וזהו. גם בספרי טלפונים של אזורים אחרים בארץ, כמעט ולא הופיע השם רייכנר. לא התעמקתי אז בשאלה מדוע יש כל כך מעט רייכנר בארץ.
כילד גם הרהרתי לעצמי, שכשאגדל אעברת – אשנה, את שם המשפחה. השם 'רייכנר' לא דיבר אליי, לא המילה ולא הצליל. העדפתי שמות עבריים, ישראליים, עם משמעות ברורה.
בכיתה ט, סבא ראובן, אבא של אבא, עבר אירוע מוחי קשה ואושפז לתקופה ממושכת בבית חולים שיקומי בירושלים לא הרחק מהישיבה התיכונית בה למדתי. בשבתות ישיבה הייתי מגיע לבקר אותו, וכך זכיתי לשיחות משמעותיות שמעולם לא ניהלנו קודם. סבא הצליח לעלות ארצה לפני השואה אבל איבד בה את כל משפחתו הגרעינית – הוריו, ושתי אחיותיו. חוץ מהם הוא איבד 11 דודים ועשרות בני דודים שנשאו את שם המשפחה רייכנר. באחת השיחות שלנו בבית החולים הוא סיפר בהתרגשות שהוא ה'רייכנר' היחידי שנותר ממשפחתו המורחבת. הוא גם סיפר על בת דודה אחת שאינה מתגוררת בארץ, שבגלל אבדן המשפחה בשואה, שימרה את שם המשפחה רייכנר גם לאחר נישואיה. חודשים ספורים לאחר אותה שיחה סבא נפטר. כנכד בכור הרגשתי שסבא לא סתם בחר לדבר איתי על שם המשפחה. הייתי נער בן 15 בסך הכול, אבל אני זוכר שבעקבות השיחה ההיא החלטתי שגם כשאגדל, לא אעברת את שם המשפחה.
ועדיין, את עוצמת האובדן של משפחת רייכנר לא הרגשתי מספיק, עד שהגעתי לפני שלוש שנים, לראשונה בחיי, לבלוק 27 באושוויץ בו מוצבים בין השאר ספרים ענקיים עם שמותיהם של קורבנות השואה. כמו ילד שמדפדף בספר הטלפונים של אזור 02, דפדפתי שם בהתרגשות בספרים הענקיים בחיפוש אחר שם המשפחה שלי. הפעם זה לא היה קשה. מהר מאוד מצאתי עמוד ענק עם רשימה ארוכה של רייכנרים שנספו בשואה. עמוד שהבהיר לי פתאום את עוצמת האובדן, ואת התרגשותו של סבא ז"ל משימור שם המשפחה.
לסבא ראובן וסבתא חיה ז"ל נולדו בסך הכול שני בנים, אבל מתוך עשרת נכדיהם, יש שבעה בנים שהקימו משפחות הנושאות את השם רייכנר. שלושים שנה אחרי פטירתו של סבא, יש לו יותר מארבעים צאצאים, גם בדור חמישי, הנושאים את שם המשפחה רייכנר, כן ירבו.
היום ממש לא משנה לי מה פירושה של המילה רייכנר, ואיך היא מצטלצלת באוזניהם של אנשים. בשבילי, הפירוש שלה הוא ניצחון, וכשאני נזכר בשיחה ההיא עם סבא ראובן, הצליל שלה נעשה עבורי ערב במיוחד. מול ספר המתים במחנה אושוויץ, "ספר הטלפונים" שלנו, ספר החיים, הולך וגדל.
