בספר ירמיהו (ד' ו) מופיע הפסוק "שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ…". פסוק זה נאהב מאוד על המשוררים והסופרים של ראשית הציונות. ידוע על לפחות ארבעה אישים ציוניים שהשתמשו בו ביצירותיהם בסוף המאה ה-19, וביניהם גם המשורר הגדול שאול טשרניחובסקי. (כמובן יש להזכיר גם את המושבה נס ציונה שהוקמה ב1883). אבל מעל כל אלה מתנשא השיר 'שאו ציונה נס ודגל' שנכתב ב1898 ועדיין ממשיכים לשיר אותו באירועים ובטקסים גם אחרי 120 שנה.
בסוף המאה ה-19 קמו ברחבי אירופה ואמריקה ארגונים רבים שכונו 'תנועות חובבי ציון'. ארגונים אלו הם אבן דרך חשובה בסיפורה של התנועה הציונית והם היו מראשוני מפיצי הרעיון של תחיית עם ישראל בארצו, אך מכיוון שהארגונים היו קטנים ורבים היה צורך לאחד אותם תחת קורת גג אחת. זה קרה בקונגרס הציוני הראשון שכינס בנימין זאב הרצל בבאזל בשנת 1897. האיחוד הענק של מאות הצירים הציוניים ריגש מאוד את היהודי נח רוזנבלום שחיבר בעקבות האירוע את השיר שבראשיתו נקרא רק 'נס ציונה'.
השיר, העמוס באזכורים מהתנ"ך, ביטא את חזון התנועה הציונית והדגיש את האיחוד של העם היהודי. המילים 'נעשנה לאגודה' נכתבו בהשראת תפילות הימים הנוראים- 'ויעשו כולם אגודה אחת'.
להצלחתו המסחררת של השיר סייע הלחן הקליט והקצבי שחיבר החזן נח זלודקובסקי, הוא היה הראשון מתוך לפחות אחד עשר מלחינים שונים שהלחינו את השיר אך אף אחד מהלחנים האחרים לא התקרב לעוצמה של הלחן הראשון. זלודקובסקי התחיל את הלחן שלו באזכור מוזיקלי של הניגון החסידי המוכר של הפסוק 'שאו שערים ראשיכם' כשבכך הוא מחבר יחד קודש וחול.
בראשית דרכו השיר עורר את חמתו של השלטון העות'מני בארץ ישראל, שראה בו מסר של בגידה ומרידה. התורכים לא היססו לשפוט ולהשליך לכלא את אברהם לונץ, יהודי עיוור בעל בית דפוס שפירסם את השיר בספרו 'כינור ציון'. פרשייה זו רק חזקה את מעמד השיר כהמנון ציוני ומאז ועד היום הוא בוצע אינספור פעמים על ידי מבצעים שונים ובאירועים שונים פני הקמת המדינה ואחריה.
נס ציונה
"שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל
דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה
מִי בָּרֶכֶב מִי בָּרֶגֶל
נֵעָשׂ נָא לַאֲגֻדָּה.
יַחַד נֵלְכָה נָא נָשׁוּבָה
אַרְצָה אֲבוֹתֵינוּ
אֶל אַרְצֵנוּ הָאֲהוּבָה
עֶרֶשׂ יַלְדוּתֵנוּ.
שׁוּבוּ, שׁוּבוּ מִמֶּרְחַקִּים,
אַרְצָה אֶרֶץ אָבוֹת!
נוּסוּ נוּסוּ מִמַּעֲמַקִּים
בְּעֶזְרַת שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת.
אָז עַם נִהְיֶה כְּמוֹ הָיִינוּ,
מֶנּוּ יָתֵד פִּנָּה.
אָז אַךְ שְׂחוֹק יִמָּלֵא פִּינוּ,
וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה!."
(מילים: נח רוזנבלום לחן: נח זלודקובסקי)
מדוע אנשי הציונות (ואף הנביא ירמיהו) קוראים לשאת נס ודגל? לציונות יש מטרות מעשיות נכבדות ובראשן לבנות מדינה ליהודים בישראל, והדגל הוא אחרי הכל רק חתיכת בד חסרת תועלת.
אז האמת היא שחתיכת הבד הזו כשהיא נצבעת בצבעים הנכונים היא הופכת לסמל, לסמלים יש כוח וחשיבות רבה. כשיש לתנועה דגל, יש לה את הסמל הבולט שאפשר להתחבר אליו ולשאת אליו את העיניים. כאשר אנו רואים את אויבנו שורפים ומבזים את הדגל שלנו, אין בנו זעם על עצם השחתת הבד אלא על ביזוי כל מה שהוא מייצג, וכאשר דגלנו מוצג לראווה על תורן גבוה או על מסכי הטלויזיה לעיני כל העולם יש בכך גאווה ומשמעות של העצמת המדינה שלנו.
בפרשה שלנו מופיע הפסוק "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא י"ט ל) הגמרא במסכת יבמות שואלת על הפסוק 'יכול יתיירא אדם ממקדש?' כלומר, מדוע יש לפחד מהמקדש שהוא בסך הכל בית עם גג וקירות ככל בית. תשובת הגמרא היא: 'לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש!'
בית המקדש הוא הסמל שמייצג את הקב"ה בעולם. נביאי ישראל ביקרו את העם על כך שהם מנתקים את הסמל מהמסומל, הם ממשיכים להקריב קרבנות ולשרת את הסמל, אך כשהם מחוץ למקדש הם מתנהגים בשחיתות מתועבת על כל גווניה. בני ישראל פירשו הציווי על מורא מקדש בצורה פשטנית ונענשו.
כשאנחנו עומדים בפתחו של חודש אייר וארצנו מתמלאת בנס ודגל, עלינו להרהר בעיון על המשמעות האמיתית של הדגל ושל מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו שמיוצגת על ידו, ולהיזהר שלא לנתק את המסמן מהמסומן.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
