בערב יום השואה בשנה שעברה ישבנו בבית כמנהג ישראלים רבים. הדלקנו נר, צפינו בטקס הממלכתי, קראנו סיפורים ועדויות של ניצולים. ברקע, כל העת שמענו הדי פיצוצים ויריות, כיאה לחודש הרמדאן בעיר מעורבת.
בתפקידי כעיתונאי בלוד אני ממהר לצייץ ולדווח על כל ירי או אירוע פלילי במרחב שפלה, אבל אז, באותו ערב, זה היה נראה לי מיותר. העדפתי להעלות לרשתות תמונה של בן משפחה שנרצח בשואה, סיפור על סבא או פרק תהילים, ולהניח בצד את סוגיות האקטואליה והדיווחים היומיומיים. חודש אחר כך החלו מהומות 'שומר חומות' בלוד וברחבי הארץ.
אמש, כשהחלו המהומות והקריאה לרצח יהודים בהר הבית, הבנתי שטעיתי ובגדול.
תודעת השואה בישראל עוסקת בעיקר בשאלות הלא נכונות. חיילים ובני נוער שמגיעים לסיורים ביד ושם ובמכוני שואה אחרים נשאלים איך הם לא יגדלו להיות נאצים, האם גם בישראל אפשר לרצוח זרים ומיעוטים ואם הם מודעים לכך שבאבחת מילה, אפשר לגרום לקיצוניות שתוביל לרצח. גם בשדה הפוליטי – חוקים ותהליכים שונים שנידונים בכנסת ובממשלה זוכים להשוואה מיידית לגרמניה של שנות ה-30.
כל אלה מהווים שגיאה בתפיסה. מי שינחת כאן מכוכב זר ויראה את החינוך לתודעת שואה בישראל יחשוב שבעצם היהודים היו הרוצחים והגרמנים הקורבן.
עם ישראל עבר רצח עם, שואה ופוגרומים וגם היום יש מי שקמים עלינו לכלותינו. המסר המרכזי שצריך לעבור ביום השואה הוא קודם כל – איך לעולם עוד לא ירצח יהודי בשל יהדותו. עוד לפני הפילוסופיות וההשוואות שחלקן בזויות ושקריות להחריד.
במהלך זמני הטקסים ואירועי יום השואה, כשרבים ישבו לשמוע עדות של שורד שואה, קראו ספר או האזינו לקטע קריאה ברדיו – בלוד שוב נשמעו פיצוצים וחמור מכך בהרבה, בהר הבית התכנסו למעלה ממאה אלף מוסלמים וקראו קריאות לטבוח ביהודים ולהילחם על ירושלים.
הבוקר (חמישי), הושלכו מהר הבית אבנים לעבר מתפללים ברחבת הכותל. הלוואי שלא היינו צריכים לעסוק בכך, אבל אנחנו חייבים. דווקא ביום השואה עלינו לדבר לא רק על העבר, אלא על העתיד. כשמספרים בהתרגשות על סבתא שחלמה באושוויץ להגיע לציון, צריך לדאוג שלנצח גם ילדיה ונכדיה יוכלו להתפלל בירושלים ולחיות את חייהם בישראל ללא חשש.
