בתור בחור ישיבה הייתי מבקר הרבה ביד ושם. לרוב הלכתי לבד, ואני לא יודע מה באמת משך אותי לחזור לשם פעם אחר פעם. אני זוכר שלמרות המועקה והתחושות הקשות תמיד הרגשתי שם גם איזו נחמה באוויר. איזה רוגע. קשה לי להסביר. אולי משהו במיקום המושלם בתוך יער ירושלים, אולי השקט מסביב, אולי העיצוב האסתטי של המוזיאון, או אולי האשליה הזו שההיסטוריה האיומה מאחורינו ועכשיו אנחנו כבר במקום בטוח והכול בסדר, לא יודע. באמת שלא יודע.
הרבה זמן לא הייתי ביד ושם. ועכשיו כשאני כותב את הטור הזה אני מבטיח לעצמי ללכת לשם בהזדמנות הכי קרובה שתהיה לי.
אני כבר לא זוכר אם זה היה בסביבות יום השואה אבל כן זוכר שהייתי עם צביקה. לקחנו כובעים וחליפות ונסענו בקו 33 להר הרצל. משם המשכנו ברגל דרך השביל שביער ובצד הדרך ראינו צב קטן. אני זוכר אותנו עומדים דקות ארוכות ומסתכלים על הצב ועל השאנטיות שלו וצביקה הציע שאולי ניקח אותו לישיבה ונגדל אותו בזמננו הפנוי. ואני אמרתי לצביקה שזה קצת מורכב, כי אנחנו בדרך ליד ושם, ואין בדיוק מקום מסודר להפקיד צבים בזמן שנסייר במוזיאון. וצביקה גירד בראש ואמר, טוב. אם הוא יהיה פה בחזור ניקח אותו, ואם לא, נמצא צב בפעם אחרת. נפרדנו מהצב ונכנסנו ליד ושם ובבת אחת השתתקנו.
אני זוכר אותנו מתבוננים בכל התמונות ועוצרים ליד כל הסרטונים ומתעכבים ליד כל המוצגים. היינו יחד, אבל חווינו כל אחד בנפרד. אני זוכר רגע אחד שבו צביקה הוריד את המגבעת שלו ונופף בה מול הפנים שלו כמו מישהו שזקוק לאוויר. אחרי שסיימנו את כל המסלול ונפלטנו מתוך פירמידת הבטון אל המרפסת המשקיפה לנוף של הרי ירושלים, לגמנו מים בשקט, בהינו קצת בנוף ואז הלכנו לחפש את השירותים.
הצצנו לחדר הממוזג ובתוכו ראינו המון עמדות משרדיות כאלה עם מחשבים. ואת רוב העמדות איישו המון–המון בחורי ישיבה חרדים מרותקים למסכים ואוזניות קשת גדולות לראשם
אבל אז, ממש ליד הכניסה לשירותים ראינו דלת זכוכית ומעליה שלט: מרכז הצפייה באדיבות סטיבן אלן שפילברג. הצצנו לתוך החדר הממוזג ובתוכו ראינו המון עמדות משרדיות כאלה עם מחשבים. ואת רוב העמדות איישו המון־המון בחורי ישיבה חרדים שישבו מרותקים למסכים, אוזניות קשת גדולות לראשם, ובכלל לא שמו לב שנכנסנו.
בחורה עם מבטא רוסי ותג כזה של יד ושם ניגשה אלינו בחיוך מנומס ושאלה אם אנחנו רוצים עמדה, ואמרנו לה שלא וכבר פנינו לצאת, אבל אז מאחת העמדות הגיח לפתע צוקר ורץ לקראתנו בחיוך רחב שלא הלם בדיוק את המקום. צוקר למד איתי ועם צביקה שנים קודם לכן בישיבה קטנה, ולא התראינו הרבה זמן. הוא חיבק אותנו בכוח ושאל מה העניינים בקולי קולות עד שהבחורה עם המבטא והתג פנתה אליו ואמרה לו, צוקר, תעשה את זה בחוץ בבקשה. ואנחנו הסתכלנו עליה ועליו ויצאנו החוצה ושאלנו את צוקר, מה, אתה עובד כאן? וצוקר אמר, מה פתאום. אז שאלנו אותו, אז מאיפה היא יודעת שקוראים לך צוקר? וצוקר סיפר שהוא מגיע לכאן כל יום בשעת הפתיחה ועוזב בשעת הסגירה והוא כבר אוחז באות ה׳. ואנחנו הסתכלנו עליו וצוקר קלט שאנחנו לא מבינים על מה הוא מדבר, אז הוא הסביר שמרכז הצפייה הוא בעצם ארכיון סרטי שואה אינסופי שתרם הרב ספילברג שליט״א ובמרכז הצפייה הזה אפשר למצוא כל סרט שנעשה אי פעם על השואה או אִזכר אותה בדרך כלשהי והכול־הכול לגמרי בחינם! צוקר זרח והוסיף שבאים לכאן כל כך הרבה בחורי ישיבה שהוא כבר התחיל לארגן כאן מניינים של מנחה־מעריב. ואנחנו עשינו פששש כזה ושאלנו אותו איך כל זה מסתדר לו עם הלו״ז של הישיבה, ואז צוקר הפסיק לחייך ואמר שהוא כבר חצי רגל בחוץ וכבר לפני חצי שנה הראש ישיבה שלו אמר לו שמבטלן כמוהו כנראה שלא ייצא משהו שיועיל לעם ישראל.
לא מזמן פגשתי את צוקר באיזה בית קפה בירושלים. החיוך שלו נשאר אותו חיוך, הלחיים האדומות אותן לחיים. רק הלבוש של צוקר קצת השתנה ובמקום הכיפה הוא חבש קסקט חום. החלפנו חיבוקים ומה קורה וצוקר סיפר שהוא סטודנט שנה שלישית בבית ספר לקולנוע ואיך הוא שקוע עמוק בתוך כתיבת תסריט לסרט הגמר שלו שמתרחש, איך לא, בתקופת מלחמת העולם השנייה. ואני אמרתי לו, פששש, איזה יופי צוקר. תיתן בראש. וצוקר אמר פתאום, וואי עדן. אתה חייב לראות מה מצאתי היום. והלכתי אחריו לכיוון השולחן שלו בבית הקפה ומתחת לשולחן צוקר שלף קופסת קרטון קטנה, פתח את המכסה בדרמטיות ובתוכה היו מונחים כמה עלי חסה נגוסים וביניהם הסתתר צב קטן.
