“ניצחון לנפתלי בנט: עמיחי שיקלי הוכרז כפורש". הכותרת האינטרנטית התנוססה השבוע בחגיגיות כזו, שאי אפשר היה שלא להתקפל מולה. בזעם, בתסכול, בבחילה. כבר שנה זה יושב כמו עצם בגרון. מרגיז ומקומם. לא את כולם, לא את תומכי הקואליציה מימין ולא את חוששי הבחירות החמישיות. ובכל זאת, עבור די הרבה אנשי־שלומם־לשעבר של ראש הממשלה ומפלגתו, הכותרת הזו שהולכת ונרקמת פה כבר שנה היא בלתי אפשרית. כי זה בנט. וזה שיקלי. ואיך ייתכן.
לא תמכתי בהקמת הממשלה הזו. כעסתי עליה. ובכל זאת, לא הסכמתי ולא אסכים להיגרר לשיח הביבים נוסח "בנט הנוכל" ו"שקד הבוגדת". גם אם נעשו מעשי נוכלות פוליטית חסרי תקדים, וגם אם פעילים מקורבים רבים מדממים עדיין מהסכין הנעוץ בגבם האידאולוגי. אבל את האכזבה העמוקה והכאב הגדול כבר אי אפשר יהיה לאחות כנראה, לא אחרי אירועי השבוע.
"עמיחי שיקלי הוא איש עשייה ציוני", כתב בפברואר 2021 יו"ר ימינה ושר הביטחון לשעבר נפתלי בנט. "עמיחי שירת כמפקד פלוגה ביחידת אגוז, ומחנך דורות של בני נוער להגשמה ולציונות. אני גאה שעמיחי מצטרף היום לימינה. יש מנהיגות אחרת". שנתיים בדיוק קודם לכן הכריז שר החינוך ויו"ר הימין החדש נפתלי בנט, כי רשימתו "מתברכת היום בשחקן נשמה. עמיחי שיקלי הוא מטובי בניה של הארץ הזו, לוחם, מחנך ויזם חברתי שפועל בכל כוחו לחיזוק החברה הישראלית ועשיית טוב בעם ישראל. המכינה שייסד היא סמל לציונות, מצוינות וערכים, ואני מאמין שאת הרוח הגדולה שסחפה מאות רבות של בני נוער הוא יביא איתו גם לכנסת ישראל. עם עמיחי לצידנו, אין ספק שישראל תחזור לנצח".
השבוע, ראש הממשלה נפתלי בנט נלחם בלגיטימיות של אותו שחקן נשמה ציוני וערכי. יאיר גולן, סגן שרת הכלכלה בממשלתו, אמר על אותו שיקלי כי הוא "איש שבא מאשפתות… מי הכיר אותו בכלל? מי זה עמיחי שיקלי?". בנט לא מצא לנכון לתקן את הנבזות של גולן ואת בורותו. "שיקלי ניצל באופן ציני את המעמד שהוקנה לו על ידי בנט", טען גולן, מתעלם מהשימוש שעשה בנט בשיקלי כדי להביא מצביעים בעלי אג'נדה מסוימת מאוד, רגע לפני שהוא עושה עליהם סיבוב פרסה. בנט הרי התגאה ברשימה שלו, ובצדק. הוא ידע מה יש לו בידיים כשגייס את שיקלי; הוא ידע שהוא מושך בעזרתו קולות לשטח ההפקר. ושם, בשטח המפורז הזה, הוא בנה את תוכנית בנט־לפיד בניגוד לכל מה שהבטיח והאמין אשתקדיים. לא היה שם שום אילוץ. בנט ולפיד וליברמן לא באו למנוע בחירות חמישיות, הם באו למנוע נתניהו. בלי שיש לבוחרים יכולת לדעת. בלי שיש לנבחרים במפלגתו מושג.
נדמה היה שהפוליטיקה המקומית כבר לא יכולה להפתיע, בטח לא להכאיב. אבל אז הגיע קרב שיקלי, ורמס את קומץ התמימות שעוד נותר. וזה עצוב. לא, לא עצוב על שיקלי. עצוב על ימינה, על הפוליטיקה הישראלית שחצתה כל גבול ציני. שירדה מפסיה ולא מצליחה למצוא את הדרך חזרה. שום פלפולי־פלפולים וחישובי כמה פעמים הצביע שיקלי נגד עמדת מפלגתו, לא ישנו את העובדה שהאיש שמר על אמונותיו, בעוד מי שגייס אותו חצה את הקווים פעם אחר פעם. המסר המטלטל של הכשרת ההצבעה נגד שיקלי אומר שלא משנה האידאולוגיה, אפילו לא דין התנועה. האנשים שבזים כל כך ל"ביביסטים", שלועגים לתומכי נתניהו וטוענים נגדם שהם מקדשים את המנהיג, אימצו כעת תפיסה כזו בדיוק: או שאתה הולך עם המנהיג באשר ילך, או שאין לך מקום. נפתלי בנט לא זכה לשום ניצחון ראוי השבוע; הפוליטיקה המלוכלכת ניצחה אותו.
שעת נפש
"וכיתתו חרבותם לשעונים", היא אומרת בקול רועד ובדיבור מדוד, שלא מצליח להסתיר את תסכולה. מספרת על אחיה שנפל בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. היא כבר לא צעירה, היא יכולה לספר לי על ימים אחרים. "פעם היינו מקבלים ממשרד הביטחון מתנות ערכיות – ספרים ציוניים, של מסלולים בארץ ושירי ארץ ישראל. בשנים האחרונות המשפחות השכולות מקבלות חפצים אין חפץ בם. והשנה? השנה זה עבר כל גבול".
היא מתארת את שעון המתכת הגדול והמגושם שקיבלה לידיה לפני כמה שבועות. אני מכירה את השעון הזה. כבר ראיתי תצלומים שלו בעקבות כמה וכמה פניות של משפחות שכולות מתוסכלות. שעון קיר שעליו נחרתו יונה עם עלה זית בפיה, והמילה "שלום" בשלוש שפות. העיר ירושלים חרותה במקום הספרה שש, בתחתית, ולמעלה חמסה גדולה. "ממש מזרח תיכון חדש", היא אומרת בציניות. "וכמה מיליונים הוציאו על זה? ובשביל מה? לא יותר טוב שייתנו את הכסף לחיילים צעירים, לוחמים, שיוצאים לעולם אחרי השירות? יש לי נכדים שהם קצינים בדובדבן ובמגלן ובמודיעין. הייתי מעדיפה שהכסף ילך אליהם".
אבל לא זה מה שמפריע לה. לא באמת. היא מוטרדת מהרדידות, ובעיקר מהמסר הסמוי שמאחורי העיטורים החרותים. "מנסים לחנך אותנו מחדש ברוח מרצ ויאיר גולן", היא אומרת. "זו עוגמת נפש. יהודים נהרגים כל יום ברחובות, ומה משרד הביטחון שולח למי ששילם את המחיר הכי גבוה? סיסמאות שלום ריקות". זו לא פרשנות שלה, הדברים מופיעים באיגרת הנלווית לשי. "את המזכרת בחרו חברי המועצה הציבורית להנצחת החייל שהיא המועצה המייעצת לשר הביטחון", נכתב שם. "בשנה ה־74 למדינת ישראל נבחר 'שעון השלום' כסמל לשאיפה של המדינה לשלום עם שכנינו. (…) אנו מקווים כי 'שעון השלום' יביא לארצנו את השלום המיוחל".
גם היא מייחלת לשלום, גם המשפחות המתוסכלות האחרות. מי כמוהן מכיר ויודע את מחיר המלחמה והאיבה. ובכל זאת, בני המשפחות לא ממש מקבלים את המסר, בטח לא את הטענה שזוהי מזכרת שנבחרה "באופן רגיש, בהתייחסות למשפחות השכולות". משום שלא פחות ממה שנבחר כמזכרת, מטריד מה שלא נבחר עוד. המורשת הכתובה, השירה המאדירה את הארץ ויושביה. הציונות ללא התנצלות, שלא מתביישת לצעוק עצמאות וחירות יהודית וישיבה בטוחה בארצנו. אבל הגאווה הלאומית הזו כמו ירדה לשוליים, ופינתה מקומה למתכת גסה שמתקתקת דקות ושעות למי שעבורו הזמן ממילא עמד מלכת.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
