לא הכרתי את עמיחי שיקלי לעומק לפני הבחירות. הבנאדם היחיד שאמר לי שוב ושוב עד כמה הוא מועמד ראוי וטוב היה מי שהשבוע ביקש מוועדת הכנסת להכריז עליו בתור פורש מסיעתו: ראש הממשלה נפתלי בנט.
אם יש שלבי אבל בפוליטיקה, אין לי ספק שאני כבר בשלב ההשלמה: הייתה בגידה פוליטית, התאבלתי, כעסתי, ועכשיו אני משלים איתה וחושב קדימה. אבל ביום שני השבוע הרגשתי שאני קופץ שוב לרגע שבו תפסתי את המפלגה שלי מתנשקת עם אידיאולוגיה אחרת. במשך יותר משמונה שעות צפיתי בדיון של ועדת הכנסת. אם לפני כמה שנים הייתם אומרים לי שזה מה שאעשה, כנראה שהייתי מאמין לכם: אני חולה על ועדות הכנסת. צפיתי באינטרנט בשידור הישיר מהוועדה, והרגשתי שאני צופה בסדרה הכי טובה שנטפליקס עדיין לא קנתה. גיבורים, נבלים, דמויות משנה מופלאות (עו"ד גיא בוסי הוא מאסטרפיס). היו שם בגידות, אהבות, כעסים, יצרים. הכול. אפילו לא צריך במאי טוב. כולם שיחקו את תפקידם בצורה מושלמת.
בכל אופן, ישבתי וצפיתי בעמיחי שיקלי סופג ממתן כהנא האשמות וגידופים, וחזרתי לכעוס. אומרים שבן אדם שעובר עבירה שוב ושוב מתרגל אליה, ומרגיש שהיא לא ממש עבירה. גם לבגידה פוליטית מתרגלים, עד שמגיע אירוע כמו זה ומעיר אותך.
כמו ילד שנשבע "באמא"
במהלך השידור שאלתי את עצמי איך האנשים שמתאמצים יותר מכול להפריע לעורך הדין של ח"כ שיקלי בטיעוניו הם מי שכל קשר בינם ובין בוחרי ימינה מקרי בהחלט. בעולם הגיוני היו אמורים לשבת סביב השולחן הנבגדים עצמם, מי שטוענים ששיקלי בגד בהם וכבר לא מייצג את מפלגתם. איילת שקד הייתה אמורה לשבת שם ולהטיח בשיקלי האשמות בפרישה, בנט היה אמור לשבת שם בפנים כועסות ולהביע את זעזועו מהבגידה הפוליטית. ניר אורבך, שעוד לפני הטרגדיה המשפחתית של מות אמו וחמותו ביקש לא להשתתף בדיון, היה אמור לשבת שם עם מבט מאוכזב בעיניים. אבל הם לא ישבו שם. מי שלאורך כל הדיון עשו הכול כדי לעקוץ את שיקלי ולהתריס מולו, היו אנשים כמו רם שפע ממפלגת העבודה, בועז טופורובסקי מיש עתיד ויו"ר הוועדה איתן גינצבורג מכחול לבן.
אז התעצבנתי. ואז החלטתי לעשות משהו שאני מתלבט לגביו כבר כמה חודשים. נכנסתי לוואטסאפ שלי, חיפשתי התכתבות מסוימת עם נפתלי בנט, שזכרתי היטב, צילמתי אותה ושלחתי לשיקלי. בהתחלה בכלל לא רציתי שיפרסם אותה, אלא רק ביקשתי לחזק אותו ולהבהיר לו שלמרות מה שטוענים כלפיו מתן כהנא ובנט, לא הוא מי שפרש מימינה.
את ההתכתבות הזאת עם בנט ניהלתי זמן קצר לאחר שנפרדו דרכיהם של בנט ובצלאל סמוטריץ'. הפיצול הזה גרם לי לפקפק במישהו שהגדרתי כחבר יותר מאשר כפוליטיקאי (טעות, אני יודע), אז כתבתי לבנט: "שמע אני לא בקיא ברזי הפוליטיקה הפנימית. מה שאותי מפחיד זה שאני אגלה שהצבעתי לאידיאולוגיה הפוכה משלי. בגלל זה לא הצבעתי לנתניהו בחמש מערכות הבחירות האחרונות. אני חוזר ואומר כל שידור, כל מנהיג שרואה בעצמו איש ימין וימנע הקמת ממשלה ימנית בעידן כזה עם איראן, מינויים בבית המשפט, ארה"ב ומה שקורה שם, הוא פשוט פושע".
בנט מיהר להרגיע אותי ואמר לי "סמוך עליי יותם". אני, שרואה בו חבר, עניתי לו: "סומך בעיניים עצומות", ובכל זאת הוספתי משהו קטן: "אבל מפחד, מה אני אעשה, אני מדור 'דין נצרים כדין תל־אביב'". הוא שוב הרגיע אותי: "אני מבטיח שלא אאכזב אותך", ואז "יש לי א־לוהים".
אחרי שתי דקות הוא כנראה הודאג מהאפשרות שהחשש שלי יגיע למקלדת שלי, או שאביע אותו מול מיקרופון, וטלפן אליי: "יותם, אתה יודע מה ההבדל ביני לבין אריק שרון? יש לי א־לוהים". אני מודה, נרגעתי. כזה אני. כשבנאדם חובש כיפה שולף את קלף היושב במרומים, אני קונה את זה. כמו ילד שנשבע לחבר שלו "באמא".
להגנת הסרוגים
התלבטתי הרבה אם לשתף את ההתכתבות הזאת, עשרות פעמים הייתי עם האצבע על ה"צייץ" והתחרטתי. מעולם לא חשבתי שזו באמת התכתבות פרטית במובן של "מאמי לך תקנה חלב", אבל בכל זאת, זה נאמר בין שני אנשים שהיו פעם חברים. צריכה להיות סיבה מיוחדת לחשוף את זה.
שיקלי היה הסיבה. הוא שאל אם אפשר להשתמש בזה, ואני אמרתי שמבחינתי כן, ומאז יש אנשים שמפרגנים ויש אנשים שכנראה כבר לא יתכתבו איתי. וזה בסדר. יש לי עוד הרבה התכתבויות עם בנט ושקד ועוד כמה פוליטיקאים, וחלקן באמת היו יותר פרטיות. אבל כמו שאמרתי באחת מתוכניות הרדיו השבוע: א־לוהים רואה הכול, ואם השתמשת בו כדי לשקר, כולם יכולים לראות את זה.
שיקלי אינו משיח, ואין לי מושג מה יעשה בעתיד. אבל כרגע הוא עמוד שדרה בעולם של חלזונות. אולי חבר הכנסת היחיד אי פעם שהופרש מסיעתו לא כי קיבל תמורה, אלא להפך – כי לא הסכים לקבל תמורה. ואם כדי להראות לו קצת מהכרת הטוב שמגיעה לו צריך לחשוף התכתבות שכוללת אותי את ראש הממשלה ואת א־לוהים, כך יהיה.
החיבור שלי עם נפתלי בנט הגיע לפני שנים, מתוך החיבור שלי עם הציבור הערכי ביותר שיש פה, "הסרוגים". ואחד הדברים שהכי קשים לי במעשה של בנט ושותפיו הוא הקרע העצום שנפער בין תומכי הליכוד לציבור הכיפות הסרוגות. אני נלחם בכל מקום על כבודו של הציבור הזה, אף שאני לא חלק ממנו ומעולם לא הייתי, במובן הסרוג של המילה. ואין לי שום כוונה לתת למי שעשה שימוש בזוי בכיפה שעל ראשו להשפיע על מה שאני חושב על מי שבערכיהם מקדשים שם שמיים בכל יום מחדש. סרוג עליכם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
