ביום קומי מהשבעה, המקום הראשון שנסעתי אליו היה מקום הרצח.
זה לא הצריך מאמץ מיוחד. הוא פשוט שם, ממש ליד היציאה מהיישוב, על הכביש הראשי.
היה שם גל אבנים גבוה עם דגל ישראל שהניחו חבריו של רזיאל, לצד אוהל לבן עם כמה ספרים וכיסא. על הכיסא ישב בחור ולמד.
עצרתי וישבתי שם גם אני לזמן מה. שמעתי מהבחור על אותו הלילה, ועוד כמה חברים שהגיעו למקום שיתפו גם הם בכאב ובתיאור מה שקרה.
חודש וחצי לאחר מכן, עם כמה מתושבי החווה שגם הם כמותי מצאו מזור בבנייה לאחר תחושת החורבן שנחתה עלינו, התחלנו בהקמת האנדרטה.
בצד הדרך
לא ידעתי מה אני חושבת עליה מבחינה לאומית. גם לא כל כך ידעתי מה תחושתי לגבי האנדרטה. רק ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. הרגשתי שכל יום שאזרחי ישראל חולפים שם בלי לשהות לרגע, בלי לזכור או להרהר אפילו לשנייה במה שהתרחש, חוטא לאמת.
הייתי שבורה, מרוסקת. רק ביקשתי להיות בסדר, רק ביקשתי לא ליפול. נאחזתי בכל פיסת חיים, תחושת חיים או זיכרון ממנו. משהו שייתן לי נחמה, שימלא את מה שהתרוקן בבת אחת, שירגיע לי את הלב. כל הדרכים היו כשרות. בעיקר אלו שבאמת נתנו נחמה, שציינו המשכיות, תקומה, זיכרון.
גם באנדרטה ראיתי ועודני רואה תקומה.
גם בה, הניצבת במקום שבו פעם ליבו של בעלי בפעם האחרונה, ביקשתי לראות תשובה.
אני יודעת, לא כולם חושבים כמוני. שמעתי סביבי לא מעט קולות המתנגדים לאנדרטה, לזו ולשאר האנדרטאות הניצבות בצידי הדרכים. “הן מסמלות חולשה“, כך שמעתי אומרים. “הן כתם מדמם, תזכורת למכות הכואבות שחטפנו“.
יכולתי להרגיש כמעט באופן מוחשי, את הדם הזולג מליבו של בעלי כשראיתי את הטיפות האדומות מתרסיס הצבע שרוסס על האנדרטה. כאב חד פילח את ליבי. כאילו נלקח לי ברגע אחד, הדבר היקר ביותר שלי. שוב
ואולי הם צודקים. אולי יש באנדרטאות האלו משהו פחות חי, פחות מפיח תקווה. אבל אז, כשהחלטתי להקים אותה, לא היה לי אכפת. ראיתי לנגד עיניי רק אותי ואת ילדיי נוסעים שם בדרך הלוך או חזור, מעיפים מבט לצד הכביש וזוכרים. פשוט זוכרים.
חבריי בחרו אבן גדולה, כבדה ומיוחדת. בכוחות משותפים מצאו דרך להוביל אותה לשם, אל מקום הרצח. בחרתי משפט, פסוק שיעורר ויטלטל את הקוראים בעוברם בדרך. ביום הזיכרון הראשון לחללי מערְכות ישראל וחללי פעולות האיבה, ארבעה חודשים כמעט אחרי הרצח של רזיאל, היא כבר עמדה שם. דגל ישראל גדול התנוסס עליה, לפיד בוער הוצב לצידה, ושם קיימנו, קהילת חוות־גלעד, את טקס יום הזיכרון.
עם הזמן היא נותרה שם, הפכה לחלק מנוף ההרים בשומרון, נטמעה בתודעה. רק פעם או פעמיים בשנה קיבלה מאיתנו יחס מיוחד, ההולם את מעמדה. בכנות, לא חשבתי שיש בה משהו מיוחד בעיניי. חשבתי שמרגע שסיימתי את מלאכת הקמתה, ליבי שקט ואינו מבקש קשר אליה. היא לא שלי, חשבתי.
היא של כולם.
היא לא כאן בשבילי, אלא כדי להיות סמל, סיפור, עוד אחד מרבים המרכיבים את דברי ימיה של הארץ הזו.
מדי פעם ראיתי קבוצות חיילים עומדות לידה, בתדרוך או בסתם הפוגה בתרגיל ניווטים. לפעמים ראיתי מכונית או שתיים עוצרות לצידה ונוסעיהן מצלמים אותה. פעם אחת מישהו אפילו צילם ופרסם שזו חרפה ציונית, כי הדגל שהתנוסס עליה נקרע לגמרי.
זה לא נגע לי. זאת אומרת, כמעט לא נגע. ברור ששמחתי או התרגשתי לראות שמתייחסים אליה כפי שרציתי. ששוהים לידה ומתייחדים לרגע אחד עם הזיכרון. אבל לא מעבר.
עד לשבוע שעבר.
נשמה בסלע
יכולתי להרגיש, כמעט באופן מוחשי, את הדם הזולג מליבו של בעלי כשראיתי את הטיפות האדומות מתרסיס הצבע שרוסס על האנדרטה. כאב חד פילח את ליבי, כאב לא צפוי. כאילו נלקח לי, ברגע אחד, הדבר היקר ביותר שלי. שוב נלקח.
זו רק אבן! ניסיתי להרגיע את עצמי. ואת לא יכולה לאבד את מה שכבר אינו שלך.
אבל במשך כמה רגעים עמדתי ויכולתי כמעט לשמוע את האבן הגדולה הזו, היציבה, הגאה והמחוללת – מייבבת, מתחננת על נפשה, משוועת לגאולה, ליד מנחמת שתחזיר לה את הזהות שלה, את מי שהיא נועדה להיות. ישבתי שם לצידה. בכיתי, הרגשתי שאני בוכה יחד איתה.
בוכה עליי, עליו, עליה. עלינו.
לקח לי זמן להרים את עצמי משם. לגייס מחדש את כוחותיי, לזקוף מחדש את גבי.
לקח לי זמן לסדר מחדש את רגשותיי, לתת שם למה שהרגשתי, להכיר בזה שיש באבן הזו, כמו בשאר האנדרטאות בארץ, נשמה.
כשהקמתי אותה, יחד עם כל חבריי ליישוב ראיתי רק אותי ואת הכאב שלי, רציתי רק לתת לו ביטוי. ביטוי אישי ופרטי שיתערבב יחד עם הביטוי הציבורי.
היום אני מבינה שהאבן הגדולה הזו שלי, מונחת שם גם כדי שנזכור. לא רק אותו, לא רק את מה שאירע שם, אלא בעיקר, כדי לזכור אותנו. עדיין עוברים שם, עדיין כואבים ונשברים, זוכרים ומזכירים. עדיין חיים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
