פעם, באימון הסתוות, הגיעו אלינו מדריכים מיחידה מסווגת על מנת להדגים ללוחמים טכניקות שונות. אחת מהן עסקה בהסתוות מהירה, כזו שמאפשרת "פעל" מהיר במקרה היתקלות. עברו רק שתי דקות מתחילת התרגיל, אבל ה"ציידים" שסרקו את השטח לא הצליחו לאתר את המדריכים המוסווים. בחניון החשוך עמדו רכבים קרביים לצד משאית גדולה, והתרגיל של החבר'ה מיחידת העילית היה פשוט וגאוני כאחד: כל אחד מהם נצמד בתנוחה עוברית אל אחד מגלגלי המשאית. בחושך ששרר בשטח, איש לא הבחין במשהו מוזר או יוצא דופן בגלגלים הגדולים והמנופחים. הלקח היה מוחשי: המוקש המסוכן ביותר הוא זה שממתין לך מול העיניים ומתחת לאף. כשהעין שלך לא מצפה לו, היא גם לא תראה אותו.
נזכרתי באפיזודה הזו כשנפתלי בנט פרסם השבוע את הפוסט האומלל שבו השווה בין הוצאות המעון של נתניהו להוצאותיו, והוסיף: "אני לא ביבי, גילת היא לא שרה, ילדיי אינם יאיר". בסביבתו חשבו אולי שכך הם יסיטו את האש לעבר ראש הממשלה הקודם, אולם בפועל השיגו את ההפך. בנט חטף אש מכל הכיוונים, והוצג כעוד מאותו הדבר של הפוליטיקה הישנה והמסואבת. הוא בעצמו הרי הודה שההבדל בינו לבין קודמו הוא רק במספרים.
ארבעה ראשי ממשלה ברצף הסתבכו כאן בתיקי שחיתות. בשבוע הבא ישתתף ראש הממשלה בנט בחידון התנ"ך ויחוד את חידתו לנבחנים. אם יתעמק בטקסט אולי ילמד את הלקח ולא ייפול לבור שאליו נפלו קודמיו. אברם מקפיד שלא לקחת ממלך סדום "מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל", ואחד הטיעונים המדהימים של משה רבנו הוא "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם". המנהיג שהוציא את בני ישראל מעבדות לחירות, קרע להם את הים והוליכם במדבר, הבין שאם הוא ייפול זה לא יהיה על כמות ואיכות המן שיספק לעם, אלא על אובדן תדמיתו כמנהיג נקי כפיים. מדרש תנחומא מתאר כיצד פרסם משה דו"ח מפורט על הוצאות המשכן, לאחר ששמע את העם מרננים אחריו כי הוא "אוכל ושותה משל היהודים".
ראשות ממשלה היא לא משימה לאדם אלא למשפחה. אם חלק ממנה לא מוכן לשאת במחיר מינימלי של מעבר דירה – זו בעיה
שמואל התמודד עם דרישת העם לרפורמה והחלפת שלטון הנביא בשלטון המלך, שנתפסה בעיניו ככמעט מרד. הנביא הבין מיד היכן לחפש את המניע: "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי, וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי, וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר". אלישע מיאן לקבל שכר מנעמן, והעניש את גחזי שהתפתה לטובות הנאה. בימי הקמת הבית השני, נחמיה התאמץ לנקות את שמו מחשד לאינטרס אישי בשל קשריו עם האימפריה הפרסית: "אֲנִי וְאַחַי לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְתִּי".
יצר לב העם לא השתנה הרבה מאז ועד ימינו. בנט נתלה בכך שהכול חוקי, ולא מבין שהחוק לא רלוונטי ושאם ידבק בו דימוי של מנהיג נהנתן או נצלן, הוא ייפול גם אם היועמ"שית תחתום על כשרות גלאט. תאמרו, העם כבר התרגל למנהיגים שאינם סגפנים בצריף כמו בן־גוריון; אבל האמת העמוקה היא שבעיני הציבור ראש הממשלה תמיד יהיה השלכה של הסופר־אגו הלאומי. מצופה ממנו להיות דמות מופת, הגרסה המוסרית הטובה שלנו, מי שהיינו מפנטזים להיות.
זהו פרדוקס מובנה: תפקיד ראש הממשלה כה נחשק ומבוקש, שאין דרך להשיגו בלי מנה גדושה של אגו, אמביציה ושאפתנות. אבל אותן תכונות מקשות מאוד על הישרדות בתפקיד. כדי לא לעוף מהצנטריפוגה הביקורתית אתה חייב לבוא בגישה של שירות, ויתור ומסירות נפש. טהרני? אכן, אבל זו המציאות. מול המנהיגים שלנו כולנו קצת טהרנים.
ראש ממשלה חכם היה לומד את הלקח גם בלי לעבור תהליך של התפתחות רוחנית עמוקה. הוא יכול להתייחס לעניין באופן תועלתני: להיות ראש ממשלה בישראל זה כמו לטוס לירח, זה הפיק של החיים. רוצה להיות ראש ממשלה? שלם על זה כפי שאיתן סטיבה שילם על הטיול לחלל. עבור התפקיד הזה נותנים, לא לוקחים.
תשאלו איפה המשפחה בסיפור הזה. זה מחזיר אותנו שוב לתנ"ך. חלק ניכר מהנפילות של גיבורי ספר הספרים התחילו מחולשה בבית. שמשון נפל בחשקו לדלילה; הסידן בעצמות שלמה החל לברוח כש"נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ"; על אחאב דווח ש"הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ". גם בעניין הזה אין חדש תחת השמש: ממשלת רבין הראשונה נפלה בגלל חשבון הדולרים של רעיית ראש הממשלה, ותיקי נתניהו לא היו תופחים לממדים הללו לו היה משכיל לשלוט בחולשות המשפחתיות ולתחם את השפעתן. גם בנט מסתמן כמי שמסתבך בשל קושי בעמידה מול העזר כנגדו: הסירוב לעלות ירושלימה – שגם מאמלל את חיי השכנים ברעננה וגם גורר הוצאות לא הגיוניות – נתפס בעיני הציבור כאופורטוניזם טהור. ראשות ממשלה היא לא משימה לאדם אלא למשפחה. אי אפשר להיכנס אליה אם חלק ממנה לא מוכן לשאת במחיר מינימלי של מעבר דירה. החוליה החלשה עלולה לפרק את כל השרשרת.
בניגוד למשפחת נתניהו, שהקושי שלה להכניס את היד לכיס יושב על שורשים עמוקים ואולי בלתי פתירים, לבוגר האקזיט מרעננה הבעיה אמורה להיות קטנה. למה אתה צריך לקחת מהקופה הציבורית 24 אלף שקל לטייק־אוויי ממסעדות, כשהעלות הריאלית שהמשלוחים הללו מעמיסים על התדמית שלך גבוהה פי עשרה? הכנס את היד לכיס וממן את הלוקסוס, או שתנהג כמו משפחה נורמלית שמכינה בערב חביתה וסלט.
לאחר הביקורת הציבורית, הודיע בנט שלשום כי הוא "ער לתחושה שנוצרה בציבור", וכי מעתה "כל הוצאות המזון של משפחתי ישולמו מחשבוני הפרטי". מוטב מאוחר, ועכשיו צריך לפתור את בעיית הבית ברעננה. השכנים של בנט עתרו לבג"ץ באמצעות עו"ד חור אוריאל נזרי, בדרישה "להעתיק או לצמצם ולהגביל את חסימות הכבישים, מגבלות התנועה, בניית החומות והמבצרים באזור ביתו של בנט". בדיון השבוע טענו השכנים לפגיעה קשה בשגרת חייהם, ונציגת המדינה הודתה שעבודות השיפוצים בבית נעשו בלי היתר בנייה, ושההחלטה על ביצוע העבודות התקבלה במשרד ראש הממשלה.
אם בנט רוצה לצאת טוב מהסאגה הזו הוא צריך לצאת בהצהרה פשוטה נוספת: "בסוף יוני תסתיים שנת הלימודים של הילדים, ומשפחת בנט תעבור לבלפור. הנחיתי את השב"כ להשלים עד אז את ההתאמות הביטחוניות הדחופות לפי סדרי העדיפויות שהוא יקבע. בינתיים הוריתי על הפסקת בניית השיפוצים ברעננה, ובחודשיים שנותרו נסתדר עם מה שיש". השכנים החדשים ברחביה ישמחו להמליץ לו על מוסדות חינוך מעולים באזור.
