המאניה־דיפרסיה הפוליטית, מהודעת הפרישה של עידית סילמן ועד לחידוש ההצבעות בכנסת, תימשך עד שתתברר הדינמיקה בפתיחת מושב הקיץ. כל משב רוח, מתיחות ביטחונית, חבר כנסת מריר או כותרת שלילית ישנו את תחזיות בכירי הקואליציה לגבי סיכויי הישרדותה. גם לימי ההמתנה האלו יש דינמיקה משלהם, שהובילה לרצף הטעויות של נפתלי בנט.
בניסיון לבדל את עצמו מהחלופות – בחירות שבסופן עוד בחירות או שובו של נתניהו – עשה בנט כל שביכולתו כדי להזכיר לתומכי ממשלת השינוי שהוא אינו קודמו בתפקיד. אפילו בנאום ראש הממשלה ביום השואה, שהיה כתוב בקפידה, בלטה (לא בהכרח לטובה) השמטת איראן. שאיפת הבידול היא גם זו שהובילה את בנט להסתער על סיפור משלוחי המזון לביתו עם ג׳ריקן דלק. במקום לתת לעיסוק בנושא לגווע אחרי יממה, ראש הממשלה הלהוט מדי להוכיח את ההבדל שבינו לבין קודמו, עלה למתקפה ושיגר מצג גרפי שמשווה בין הוצאות משפחתו להוצאות משפחת נתניהו, וגם סיפק ציטוטים קליטים (״גילת היא לא שרה״) שתדלקו גל נוסף של כותרות.
במקום לסיים את הפרשה, בנט העצים אותה; במקום לחדד את ההבדלים בינו לבין נתניהו – העיסוק המפורט בהוצאותיו ובמשפחתו עורר לרגע דמיון, ולא באזורים המחמיאים. ההחלטה לחתוך הפסדים ולהודיע שמעתה ימומנו מכיסו הפרטי כל הוצאות המזון – ולא רק המשלוחים – הגיעה באיחור של שלושה ימים, אבל השיגה את מטרתה. אם הקואליציה מבקשת להטריל את נתניהו, היא יכולה לקדם חקיקה שתקַבע את המצב החדש ותגביל גם את כל מי שייכנס ללשכת ראש הממשלה בעתיד, ולבחון כיצד ינהג הליכוד בהצבעה. בנט מסתפק בינתיים בהחלת הנורמה החדשה על עצמו, ייתכן שלא לאורך חודשים רבים.
מבחינה תקשורתית זה מהלך נבון, וגם מתבקש מהותית נוכח הבחירה השגויה לגור ברעננה. אבל לא בטוח שזה התקן שיש לשאוף אליו: נתניהו ובנט אנשים אמידים מאוד, אבל מועמד פחות עשיר, אם ייבחר לתפקיד, ויקבל את משכורתו הצנועה יחסית של ראש הממשלה (כ־19 אלף שקל נטו), עלול למצוא את עצמו במצוקה מסוימת. ההחלטה שהמדינה תממן את כל הוצאותיו של ראש הממשלה ומשפחתו נועדה למנוע בדיוק טרדה מהסוג הזה. הודעה מוצלחת יותר של בנט הייתה יכולה לכלול הבטחה לממן את הוצאות רעננה מכיסו, אבל לא את הוצאות המעון הרשמי של ראש ממשלת ישראל, שצריך לפעול תמיד – גם אם במתחם זמני – בירושלים.
עד שיתפנו לטפל בעבודות השיפוץ המתמהמהות בבלפור, בנט ולפיד ממוקדים בעבודות התחזוקה של הקואליציה. בסוף השבוע הנוכחי מתפרסמות בעיתונות מודעות תמיכה בממשלה ובחברי ימינה, ללא חתימת הגוף המממן. מודעות בעלות אופן אישי יותר נתלו ביעדים ספציפיים, ממוקדים, כמו סביבת ביתה של איילת שקד, שבתזמון לא מקרי הגיעו לשם גם מפגינים מצוידים בפרחים ובדגלים. שקד חגגה במימונה במעוזי הליכוד ועדיין לא ויתרה על אפשרויות עתידיות שם, מה שמבטיח פיצוץ גם סביב החוק שימנע מנאשם בפלילים להרכיב ממשלה, שאלי אבידר צפוי לדרוש את העברתו כתנאי למחויבותו למשמעת הקואליציונית.
אבידר זומן לפגישה עם לפיד; על אף הנתק בינו ובין יו״ר מפלגתו ישראל ביתנו, הוא לא הוכרז ולא יוכרז כפורש. יו"ר יש עתיד, שמינה אותו לשר לתקופה קצרה, עדיין דואג לתחזק ולשמן אותו בימים אלו, ואולי גם להבטיח לו עתיד פוליטי. קליינט נוסף של לפיד הוא מנסור עבאס, שזעם על התדרוך שיצא לטענתו מיש עתיד ולפיו ״הקפאת״ חברותה של רע״ם בכנסת ובממשלה הייתה מתואמת עם הנהלת הקואליציה. זה אומנם היה נכון, אבל הציג את עבאס באופן מגוחך. הוא עוד יגבה מחיר.
נושא אחד לא יכול לעלות לדיון או אפילו למראית עין של דיון עם רע"ם, והוא השליטה בהר הבית. עוד אין ראיות ישירות, ובירושלים מכחישים כל דיון בנושא, אבל הצֶבר הנסיבתי מדאיג. מנסור עבאס ביקר השבוע אצל המלך עבדאללה. כמה ימים אחר כך, בהמשך לסטירת הלחי הירדנית מן השבוע שעבר, שיגרה שכנתנו ממזרח מסמך דרישות חצוף שמשמעו פירוק הריבונות הישראלית בהר. עזות המצח בעצם הצבת הדרישות הללו מחייבת חשיבה מחודשת על מערכת היחסים עם הממלכה, שתלויה בישראל במובנים רבים אבל מתנהגת כאילו המצב הפוך.
בהזדמנות חגיגית זאת, נראה שהגיע הזמן גם לפוצץ את בלון "מעמדה המיוחד" בירושלים, במקום לנפח אותו שוב באמצעות כינוס משותף לישראל וירדן של הוועדה לענייני ירושלים והר הבית. לא משנה באיזה משבר פוליטי, מדיני או ביטחוני יאיימו – מטב להיקלע ללולאת בחירות אינסופית, לנֶתק ביחסים עם שכנתנו ממזרח ולביטול חוזה השלום, ולא להיגרר לקצה דיון שיטיל ספק קל בריבונות ישראל בהר הבית. הקריאות לטבח יהודים שנשמעו השבוע בהר, בזמן שצמרת המדינה הבטיחה ביד ושם ש"לעולם לא עוד", מלמדות שכבר כעת הריבונות הזאת מוטלת בספק.
ההכרזה על עמיחי שיקלי כחבר כנסת שפרש מסיעתו היא עוד תוצאה לא מוצלחת של הלחץ שנוצר מפרישת סילמן. לא במקרה נמנע בנט עד כה מהצעד הזה, על אף ההצבעות של שיקלי נגד חוק האזרחות ונגד התקציב. יו"ר ימינה ידע היטב שהדיון בפרישתו של שיקלי לא יוסיף לו כבוד, שכן הוא יעסוק גם בהפרת ההבטחות שלו בדרך להקמת הממשלה. אבל חבר הכנסת שמתחילת הדרך סירב לתמוך בממשלה לא היה הנמען בדיון, אלא סילמן. יו"ר הקואליציה הפורשת (טרם הוכרז על מחליף) חוששת מסנקציה דומה שתמנע ממנה את היכולת לקבל שריון בליכוד או במפלגת הציונות הדתית. היא עצמה נעדרה מההצבעה בעניין שיקלי, בחסות החרם האופוזיציוני על ההצבעה בוועדות, שחסך לה את הצורך להכריע כיצד לנהוג. סילמן מתכוונת לנהל משחק מורכב, מלווה בייעוץ משפטי, בכל הצבעה והצבעה במושב הבא. בקואליציה יש מי שתולים בכך תקוות, אולם בסביבת סילמן מבהירים שהן יתבדו. היא לא תפתור בעיות לקואליציה אלא רק תוסיף לכאב הראש.
הנמען השני של המהלך היה אביר קארה, החבר התנודתי ביותר בסיעת ימינה. עד עכשיו, בכל רגע נתון, קארה יכול היה לפרוש עם סילמן ושיקלי ולהכריז על סיעה עצמאית, שכל אחד מהם היה מתפזר ממנה לדרכו חמוש ביחידת מימון מפלגות. מרגע ששיקלי הוכרז כפורש, עדיין דרושים לפיצול כזה שלושה מששת חברי הסיעה הנותרים. קארה כבר לא יוכל ללכת בלי ניר אורבך או איילת שקד.
לאחר שהוכרז כפורש, הצטברו בוואטסאפ של שיקלי יותר מאלף הודעות שלא נקראו. הגל ששטף אותו היה שני רק לזה שקיבל כשפרסם את המכתב שבו הכריז שלא יתמוך בכינון הממשלה. שולחי המסרונים שנענו לאיטם (יומיים אחרי, שיקלי דיווח שהוריד את מספר ההודעות שממתינות למענה לכמה מאות) הם מבחינתו אלף הפעילים הראשונים של המפלגה שיקים. מלכתחילה, ההכרזה על פרישתו לא שיבשה את תוכניותיו באופן דרמטי: עוד לפני כן אמר שיקלי בשיחות סגורות כי הוא מעדיף כינון מפלגה חדשה על פני השתלבות בליכוד או בציונות הדתית. הוא יערער על ההכרזה לבית המשפט משום שהיא תשלול ממנו מיליון וחצי שקלים בתקציב מימון המפלגות, וגם תצמצם את מרחב התמרון שלו במקרה שהסקרים לא יהיו חיוביים. בינתיים שיקלי לא עורך סקרים בעצמו, אבל מלאכתו נעשית בידי אחרים. יותר מגורם אחד בודק את סיכוייה של מפלגה כזאת: ימין ליברלי, בין הליכוד לציונות הדתית, באזורי הפעולה של ימינה ותקווה חדשה. בעל העניין הבולט ביותר הוא נתניהו.
שיקלי לא מחפש מצע חדש או מפלגה שלא הייתה כמותה. הוא מבקש לשחזר, כמעט מילה במילה, את מה שניסו בנט ושקד לעשות כשהקימו את הימין החדש בבחירות 2019. אלה לא רק הרעיונות אלא גם האנשים: אם לשפוט לפי החבורה שהתקבצה סביבו בדיון, ייתכן שבמפלגה שיקים חבר הכנסת הפורש יהיו יותר מועמדים מרשימת ימינה מאשר בימינה עצמה.
