אין ביטוי ממשי יותר לקרע הפנימי העמוק בחברה הישראלית מאשר ארבע מערכות הבחירות שנדחסו פה לתוך שנתיים. כל גוש ניסה להכניע את זולתו ולהגיע ל־61 המנדטים המיוחלים, תוך סירוב מוחלט לשתף פעולה עם הגוש האחר. והנה, ברגע הקשה הזה בחייה של האומה, שהכוחות העיקריים שבה "הולכים הם ונפרדים" כדברי הרב קוק, התייצבה מפלגה אחת, ימינה, "ובאה להצלה", ולקחה על עצמה לשנות את הפרדיגמה הפוליטית הקיימת פה זה עשרות שנים, ולהקים ולכונן ממשלת אחדות.
עיקר הבשורה שלה הייתה היכולת לנהל את המדינה על בסיס 80 האחוזים שאנו יכולים להסכים עליהם, תוך הסכמה להניח בצד את 20 האחוזים שנותרו במחלוקת. ואומנם, הממשלה שקמה פה בתחילת הקיץ אשתקד רשמה בפרק זמן קצר יחסית סדרת הישגים, ובהם העברת תקציב חברתי; הקטנת הגירעון; רפורמת כשרות המקובלת על רוב העם; החלטה על הקמת יישובים חדשים בנגב בנקודות אסטרטגיות; מלחמה בפשיעה בחברה הערבית לאחר שנים של הזנחה (וצריך לעשות יותר); שיא של 26 שנה בהתחלות הבנייה; הפסקת מדיניות ההכלה של בלוני התבערה בעוטף עזה, ושקט יחסי בעוטף שלא היה כמותו זה 15 שנה; חידוש קשרים מדיניים אסטרטגיים עם מדינות האזור; אישור תוכנית חסרת תקדים לפיתוח הגולן בהיקף של מיליארד שקלים; פריסת סיבית אופטיים ברחבי ישראל, ועוד ועוד.
על אף התִפקוד החיובי ככלל של הממשלה, מסתמנת ירידה בתמיכה הציבורית מימין בממשלת האחדות, ששיאה במשבר פרישתה של ח"כ עידית סילמן מהקואליציה. אבל המשבר הזה, חריף ככל שהוא, עשוי להעניק הזדמנות לחיזוק הממשלה, ובלבד שימינה תתקן את הטעויות האסטרטגיות שהובילו אליו.
הטעות האסטרטגית הראשונה במעלה היא התפיסה שאחזה במנהיגיה – וממילא המסר ששודר לציבור – שמדובר בממשלת "אין ברירה", ממשלת ברירת מחדל, וכי רק לאחר שכלו כל הקיצין ולא ניתן היה להקים ממשלת חרדים־ימין בהובלת נתניהו, קמה ההצדקה להקמת הממשלה הנוכחית כדי למנוע בחירות חמישיות. התפיסה הזו, מעבר לכך שהיא חוטאת לאמת, נועדה מראש לכישלון, שכן היא מזמינה לחץ מתמיד ומתמשך על מרכיביה לפרוש, שמא יש כעת אפשרות דחוקה להקמת ממשלה חלופית, במקום להעביר את הלחץ לספסלי האופוזיציה כדי שחבריה יחתרו להצטרף לממשלה.
התפיסה הזאת גם ארעית במהותה, שכן כמה זמן אפשר "למשוך" את התירוץ של מניעת בחירות חמישיות כהצדקה לקיום הממשלה. היא גם נתפסת כלא אמינה ואינטרסנטית, שכן לצד "ההקרבה" על הקמת ממשלת "אין ברירה" זכתה ימינה לקבל נתח נאה במנעמי השלטון, וזכה מנהיגהּ לשבת על כיסא ראש הממשלה. ומעל הכול היא מציגה מסר דיעבדי, שאינו משקף ערך אלא לכל היותר צורך, ובפוליטיקת הזהויות של ישראל הדבר החשוב ביותר הוא הזדהות עם הדרך והערכים של המפלגה; הרצון שהמפלגה "תדבר" ותייצג את הזהות שלי.
הטעות האסטרטגית השנייה היא זניחת מאבק הזהויות בציונות הדתית, והתעלמות מהברית שכרתו בצלאל סמוטריץ' ומפלגתו – שרוב חבריה בזרם החרדי־לאומי – עם המפלגות החרדיות והליכוד, תוך זניחת אחיו בציונות הדתית, שרק לפני כשנה הוא היה שותפם הבכיר למפלגה. במקום להניף בגאון את דגל הציונות הדתית שאינה חרד"לית ולדחוק את סמוטריץ' לפינה כמייצג ציבור חרד"לי בלבד, בחרו בימינה לנקוט עמדה אפולוגטית ולהסביר ו"לרצות" את ההטרלות וההתקפות הלא ענייניות כנגדה, על אף פעילותה המבורכת של הממשלה בתחומים רבים. לכאורה מוותרים שם מראש על הניסיון להבהיר שבשוֹרות הממשלה החדשה, ובראשן בשורת האחדות, אינן מבטאות אובדן דרך אידיאולוגי של ימינה, אלא בדיוק להפך – חזרה לזהותה העמוקה ונאמנות מלאה לערכיה ולבוחריה.
הציבור החרד"לי, המוביל את המאבק האגרסיבי כביכול בשם "בוחרי ימינה", אכן אינו תומך ברעיונות ובעקרונות האלו, אך הוא ממילא לא הצביע לימינה במערכת הבחירות ואין לו כוונה לעשות כן בעתיד (ובצדק). אשר על כן, חברי ימינה אמורים להתרגש פחות מהפגנות או מחאות רשת ולהבהיר שהם גאים בממשלה, רואים בה מי שמשקפת נאמנה את הרעיון המקורי של הציונות הדתית, ואינם מעלים בדעתם לפרוש ממנה. ברגע שתצא קריאה ברורה ונהירה כזו, גם ההפגנות ייפסקו מיד כי הן יהפכו לחסרות תוחלת. ואם לסכם: חברי סיעת ימינה – אל תשנו ממי שאתם, פשוט תהיו מי שאתם.
עו"ד חגי פרידלר הוא מוסמך לרבנות, ממקימי מיזם "ברית 80/80"
